Source Browser

{
  "title": "Kli Yakar on Leviticus",
  "index": {
    "title": "Kli Yakar on Leviticus",
    "categories": [
      "Tanakh",
      "Acharonim on Tanakh",
      "Kli Yakar",
      "Torah"
    ],
    "schema": {
      "nodeType": "JaggedArrayNode",
      "depth": 3,
      "addressTypes": [
        "Perek",
        "Pasuk",
        "Integer"
      ],
      "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Verse",
        "Comment"
      ],
      "match_templates": [
        {
          "term_slugs": [
            "kli-yakar",
            "leviticus"
          ]
        }
      ],
      "lengths": [
        27,
        101,
        292
      ],
      "isSegmentLevelDiburHamatchil": true,
      "diburHamatchilRegexes": [
        "^<b>(.+?)</b>",
        "^(.+?)[\\-–]"
      ],
      "titles": [
        {
          "lang": "en",
          "text": "Kli Yakar on Vayikra"
        },
        {
          "lang": "en",
          "text": "Kli Yakar on Lev."
        },
        {
          "lang": "en",
          "text": "Kli Yakar on Lev"
        },
        {
          "text": "כלי יקר על ויקרא",
          "lang": "he",
          "primary": true
        },
        {
          "text": "Kli Yakar on Leviticus",
          "lang": "en",
          "primary": true
        }
      ],
      "title": "Kli Yakar on Leviticus",
      "heTitle": "כלי יקר על ויקרא",
      "heSectionNames": [
        "פרק",
        "פסוק",
        "פירוש"
      ],
      "key": "Kli Yakar on Leviticus"
    },
    "authors": [
      {
        "en": "Shlomo Ephraim ben Aaron Luntschitz",
        "he": "שלמה אפרים מלונטשיץ",
        "slug": "shlomo-ephraim-ben-aaron-luntschitz"
      }
    ],
    "enDesc": "Torah commentary written by Rabbi Shlomo Ephraim ben Aaron Luntschitz and originally published in 1602. The name, Kli Yakar, comes from Proverbs 20:15 where it says that wise speech is a “kli yakar”,  a precious object.",
    "pubDate": [
      1602
    ],
    "hasErrorMargin": true,
    "compDate": [
      1598,
      1602
    ],
    "compPlace": "Lemberg, Galicia",
    "pubPlace": "Lublin",
    "era": "AH",
    "dependence": "Commentary",
    "base_text_titles": [
      {
        "en": "Leviticus",
        "he": "ספר ויקרא"
      }
    ],
    "base_text_mapping": "many_to_one",
    "collective_title": {
      "en": "Kli Yakar",
      "he": "כלי יקר"
    },
    "is_cited": true,
    "heTitle": "כלי יקר על ויקרא",
    "titleVariants": [
      "Kli Yakar on Vayikra",
      "Kli Yakar on Lev.",
      "Kli Yakar on Lev",
      "Kli Yakar on Leviticus"
    ],
    "heTitleVariants": [
      "כלי יקר על ויקרא"
    ],
    "sectionNames": [
      "Chapter",
      "Verse",
      "Comment"
    ],
    "depth": 3,
    "heCategories": [
      "תנ\"ך",
      "אחרונים על התנ״ך",
      "כלי יקר",
      "תורה"
    ],
    "compDateString": {
      "en": " (c.1598  – c.1602 CE)",
      "he": " (1598 – 1602 לספירה בקירוב)"
    },
    "pubDateString": {
      "en": " (1602 CE)",
      "he": " (1602 לספירה)"
    },
    "compPlaceString": {
      "en": "Lemberg, Galicia",
      "he": "למברג, גליציה"
    },
    "pubPlaceString": {
      "en": "Lublin",
      "he": "לובלין"
    }
  },
  "text": {
    "he": "<b>ויקרא אל משה וגו'.</b> אלף של ויקרא קטנה כאילו נאמר ויקר, וטעמו של דבר להשוות נבואת משה אל נבואת בלעם שנאמר בו לשון ויקר וכמ\"ש <small>(ספרי ברכה לט)</small> ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות קם ומנו בלעם, ואין הפירוש שיהיה בלעם שוה למשה בנבואה חלילה אלא כך פירושו שמשה השיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג על פי הכנתו כמ\"ש <small>(דברים לד י)</small> אשר ידעו ה', אשר ידע את ה' לא נאמר אלא לומר לך שהוא מצד הכנתו לא ידע את ה' על זה האופן כ\"א ה' ידעו ונתן לו תוספות שפע בישראל ר\"ל בזכות ישראל וכל שאר נביאי ישראל כל אחד לא השיג יותר מכדי הכנתו, אבל באומות העולם קם אחר לכבודן של ישראל שהשיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג על פי הכנתו, והנה מהידוע שכל מה שהנביא משיג את הראוי לו על פי הכנתו אותה נבואה דבוקה בו בעצם והעצמות קנין דבוק לא יפרד ממנו, אבל כל מה שמשיג יותר מכדי הכנתו זהו אצלו במקרה ולא בעצם ורק מתת אלהים הוא, ע\"כ נאמר לשון ויקר במשה ובבלעם להורות שהיו שוים בזה במה שהיתה בשניהם השגת מקרית נוסף על הראוי להם מצד עצמותם.\n\n <b>ובזה מיושב מה שפירש\"י,</b> ויקר לשון ארעי ולשון טומאה והיה די באחד מהם ליתן הבדל בין ויקר לויקרא אלא לפי שרש\"י סובר ג\"כ שנבואת משה היתה במקרה ולא בעצם מצד הכנתו, ולפי זה קשה לו למה לא נכתב ויקר בלא אלף כלל ע\"כ בא כמתרץ ולומר לפי שלשון ויקר משמע לשון ארעי דהיינו המקרה ומשמע גם לשון טומאה וזה אינו שייך כלל כלפי משה חלילה, לכך נכתבה האל\"ף אצל משה להוציאו מן לשון מקרה של טומאה ומ\"מ נכתבה האל\"ף זעירא לקרות ויקר להורות שגם נבואת משה היתה ארעי ובמקרה מצד היותה נוסף על הכנתו כאמור ואיפכא ליכא למימר כלל ויכול להיות שזהו דעת המדרש כדמסיק בילקוט <small>(תלא)</small> בפסוק זה וז\"ל יכול לצורך עצמו דבר ה' עם משה ת\"ל לאמר לצורך ישראל דבר עמו ולא לצורך עצמו, ומדרש זה מחוסר ביאור כי איך יעלה על הדעת לומר שדבור של כל המצות יהיה לצורך משה בלבד וכי הוא בלבד שמע אנכי ולא יהיה לך, אלא ודאי שבמעלות הנבואה הוא מדבר שזכה משה לויקר והיינו לנבואה מקרית שנתוספה לו יתר מכדי הכנתו שדבר ה' אתו פנים אל פנים בזכות ישראל ולא בעבור עצמותו, וזה\"ש לצורך ישראל דבר עמו לצרכם זכה להוספה זו ולא לצורך עצמותו כמ\"ש ולא קם נביא בישראל, בי\"ת משמשת לשון בעבור, ולפיכך כשחטאו ישראל נאמר למשה לך רד מגדולתך והיינו מתוספת שפע זה שניתן לו בעבור ישראל, ואחר המחילה הוצרך לפרש שחזר משה לקדמותו שנאמר <small>(שמות לג יא)</small> ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ופירוש זה דבר יקר.\n\n <b>ובילקוט מסיק למה מתחילין התינוקות ללמוד מן פר' קרבנות,</b> מה הקרבנות טהורים אף התינוקות כן, וזה מבואר על דרך שמסיק בילקוט פר' פנחס <small>(כח ג)</small> כבשים בני שנה שמכבסים עונות האדם ועושין אותו כתינוק בן שנה בעבור זה האל\"ף קטנה רמז שהקטנים יתחילו כאן ולימוד זה הוא בראש כאל\"ף ראש לאותיות. ד\"א אלף לשון לימוד כמו ואאלפך חכמה <small>(איוב לג לג)</small> רמז שאין הלימוד מתקיים כ\"א במי שמקטין את עצמו. וכן רמז שמשה זכה לקריאה זו לפי שהקטין את עצמו וברח מן השררה ואמר לא איש דברים אנכי <small>(שמות ד י)</small> כדמסיק בילקוט <small>(תכז)</small>.\n\n <b>אדם כי יקריב מכם קרבן לה'.</b> התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים תקריבו קרבנכם, ומה שפירש\"י מלמד שב' מתנדבים עולה בשותפות אינו מספיק לישב המקרא לחברו מראשו לסופו כי לא ידענו היכן הפסיק הענין ונ\"ל שרצה להזהיר כל מקריבי קרבן לה' שלא יכשלו בב' דברים אשר בהם נכשלו קין והבל שהיו ראשונים בהקרבת קרבן, כי קין נכשל במה שהביא מן הפחות והגרוע והוא זרע פשתן והחטאים בנפשותם צריכין להביא נפש הבהמה תמורת נפשם ובדוחק התיר הקב\"ה לעני להביא מנחה שאין בה נפש ומעלה עליו כאילו הקריב נפשו כמו שפירש\"י על פסוק ונפש כי תקריב מנחה <small>(ב א)</small> והבל אע\"פ שהביא מבכורות צאנו מ\"מ לא טוב עשה שלא נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא נזדרז למצוה זו מעצמו, רק אחר שראה שהקריב קין קרבן אז נתקנא בו והבל הביא גם הוא להשוות עצמו אליו כמבואר למעלה פר' בראשית.\n\n <b>ע\"כ אמר אדם כי יקריב מכם לשון יחיד,</b> לומר לך שהמקריב יהיה כאדה\"ר בקרבנו שהיה יחידי בעולם, וכשם שמזה הצד היה ניצול מן הגזל שהיה יחידי והיה הכל שלו, כך מזה הצד היה ניצול מן הדבר שנכשל בו הבל כי מצד שהיה יחידי בעולם ודאי נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא מצד שראה אחרים עושין, ועל זה אמר אדם כשיהיה כאדה\"ר כי יקריב מכם שתהיה ההקרבה מכם ולא מזולתכם כי מכם ובכם יבא ההתעוררות אל המקריב, זהו קרבן לה' כי ודאי אין כוונתו כ\"א לשם ה' לאפוקי מי שאינו נתעורר מעצמו זהו אינו מכם ואינו קרבן לה' אינו מכם, שהרי ההתעוררות בא לו מאחרים ולא מכם ממקריב הקרבן עצמו, ואינו קרבן לה', כי כל מה שהוא קנאת איש מרעהו אינו עושה כי אם להתהדר עצמו בפני הבריות ונמצא שאינו קרבן לשם ה' כ\"א לשם הבריות. וזה\"ש <small>(שבת כח:)</small> שור שהקריב אדה\"ר קרן אחת היה לו במצחו לכך נזדמן לו שור בעל קרן אחת כי היה דומה אל האדם שהיה קרן א' ר\"ל שהיה יחידי בעולם ולא גזל משום אדם, ולא נתעורר משום אדם, כ\"א מעצמו דהיינו מכם ע\"כ עלה קרבנו לרצון נמצא שקרבן לה' הפסיק הענין. ואח\"כ אמר מן הבהמה וגו' להוציא זרע פשתן אלא יעשה כהבל שהביא מבכורות צאנו. ומה שאמר תקריבו קרבנכם היינו מחלביהן החלק המובחר שאדם בוחר לעצמו הנקרא קרבנכם אותו תקריב לגבוה ונקט קרבנכם לשון רבים כפירש\"י לומר שב' מקריבין בהמה.\n\n <b>וי\"א אדם כי יקריב מכם מגופו ממש,</b> ע\"י צומות ורוח נשברה זהו קרבן לה' וחלק גבוה לבד, אמנם מה שאתם מקריבים מן הבהמה מן הבקר זהו קרבנכם כי אתם האוכלים מזבחי שלמיכם הכהנים והבעלים, לכך נקט קרבנכם לשון רבים כי אינו חלק אלוה לבד.\n\n <b>אדם כי יקריב.</b> פירש\"י בקרבנות נדבה דבר הענין, אדם למה נאמר מה אדם לא הקריב מן הגזל כו' עשה רש\"י תחילה פירוש על כי יקריב ואח\"כ על מלת אדם, לפי שמתחילה לא קשה אדם למה נאמר שהרי יש לומר שבא למעט האומות שאינן קרוין אדם שאין מקבלין מהם קרבן חובה. אבל עכשיו שנאמר כי יקריב. המורה על שבקרבן נדבה הוא מדבר וארז\"ל <small>(נזיר סב.)</small> איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. א\"כ אדם למה נאמר, אלא מה אדם לא הקריב מן הגזל. ולשון מן הגזל צריך פירוש כי הל\"ל לא הקריב דבר גזול, ונראה שדעת רש\"י הוא לפי שאין דרך העולם שילך ויגזול בהמה ויקריב אותה לגבוה, כי אטו בשופטני עסקינן ומי פתי יסיר לעשות עבירה כדי שיעשה בה מצוה כשאין לו הנאה מן העבירה, אמנם זהו בנמצא שיגזול האדם ממון הרבה או יעשה עול בהרבה ממון, וילך ויתן קצת מן אותו ממון הגזול לצדקה או לקרבן במזימות זו אשר חשב, שבזה יהיה לו כופר על המותר שבידו וזהו לשון מן הגזל ולא כולו כדרך שדרשו מן הבהמה <small>(תמורה כח:)</small> ולא כולה.\n\n <b>ומצינו שפר' זו תחילתה, ואמצעיתה, וסופה, אזהרה על הגזל.</b> תחילתה, אדם כי יקריב אמצעיתה, והסיר את מראתו בנוצתה, לפי שהעוף ניזון מן הגזל, וסופה שנאמר והשיב את הגזילה. לפי שהקרבן והגזל הם ב' הפכים כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה שנאמר <small>(תהלים יב ו)</small> משוד עניים וגו' עתה אקים יאמר ה' וגו'. ועוד שהמקריב בהמתו כאילו הקריב נפשו כי ממונו של אדם כנפשו דמי כי בנפשו יביא לחמו, וכמ\"ש <small>(דברים כד ו)</small> כי נפש הוא חובל. וכתיב <small>(משלי כב כג)</small> וקבע את קובעיהם נפש. ומקצת נפש ככולו אבל המקריב בהמה גזולה שלא עמל בה ולא חלה ידו בה איך תהיה תמורה לנפשו.\n\n <b>מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן.</b> הנה מקום אתי למצוא דברי חפץ וטעם על כל חלוקי הקרבנות הבאים לכפרה כי כהן משוח וסנהדרין קרבנם פר, וקרבן יחיד כשב, או עז, ובעולה ויורד הדל מביא ב' תורים, ובדלי דלות עשירית האיפה סולת, לפי שכל חוטא ורב מרי דומה כאילו היה לו קרנים לנגח בהם או כלפי מעלה, או לצדדין, כי כל העבירות הם או בין אדם למקום ב\"ה, או בין אדם לחבירו. וע\"י העבירות שבין אדם לחבירו נמשל האדם לאיל בעל קרנים מנגח צפונה ונגבה להזיק לחבירו או באורך ימים שבימין, או בעושר וכבוד שבשמאל, ע\"כ הוא מביא איל תמורתו או כשב או עז כמ\"ש <small>(בראשית כב יג)</small> והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. ר\"ל איל זה אחר מן הראשון כי זה האדם קרני ראם קרניו בהם ינגח עמים. ומן הדין היה החוטא ראוי לידון בהפשט ונתוח וכליל לאישים, ובחמלת ה' עליו הוציאו מתוך ההפכה ולוקח איל אחר תמורתו, ומטעם זה נאחז האיל בסבך בקרניו דווקא כי כך האדם ראוי להיות נאחז למיתה בשביל קרניו ונפדה משחת על ידי איל זה ברחמי השי\"ת ויהיה התמורה איל תחת איל.\n\n <b>אמנם החוטא לשמים,</b> דומה כאילו היה לו קרן חזות בין עיניו העולה בשווי כלפי מעלה כאילו הוא רוצה לנגח כלפי מעלה כביכול, ועל דרך שפירש\"י פר' לך לך <small>(יד ב)</small> על שמאבר ולכך אמרו רז\"ל <small>(שבת כח:)</small> שור שהקריב אדה\"ר קרן אחד היה לו במצחו. מנא להם לרז\"ל לומר כן אם מפני שנאמר <small>(תהלים סט לב)</small> מקרן חסר שמא הקרן היה באחד מן הצדדים ובמצחו מנא לן, אלא ודאי שאדה\"ר היה יחידי בעולם ולא חטא לשום בריה בלתי לה' לבדו ע\"כ היה אדם דומה לצורת פר שיש לו קרן אחת במצחו כי משם הוא העולה כלפי מעלה, כי כך עשה הוא מעשה בהמה וחשב להיות כאלהים יודעי טוב ורע והיינו נגיחה כלפי מעלה, ע\"כ הוצרך להביא תמורתו פר בעל קרן א' ונזדמן לו כך לפי שעה כדי שתהיה התמורה דומה מכל צד אל צורת החוטא ורב מרי.\n\n <b>ואולי שמטעם זה.</b> נזדמן לו פר שקרנותיו קודמים לפרסותיו <small>(חולין ס)</small> כי הפרסות סמוכות לארץ ודרך הבהמה להזיק גם ברגל ולקלקל האדמה כך אדם גרם בחטאו קלקול האדמה שנאמר <small>(בראשית ג יז)</small> ארורה האדמה בעבורך. אמנם קלקול האדמה נמשך מן חטא הקרן שקדם לו ע\"כ נזדמן לו פר שקרנו קדם לפרסותיו, ולהורות נתן בלבו שכל הדינין הללו היו ראוין אל החוטא ועי\"ז יבא האדם לידי רוח נשברה כי זהו התכלית הנרצה מן זבחי אלהים וכמ\"ש <small>(שמואל א' טו כב)</small> הנה שמוע מזבח טוב. שפירשו המפרשים שעיקר הטוב הנמשך מן הזבח הוא שמוע בקול ה' כי לא צוה ה' על דברי עולה וזבח בעצם וראשונה כ\"א בעבור הנמשך מהם והוא לשמוע בקול ה'. וע\"ז נאמר <small>(תהלים עה ה-ו)</small> אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן, אל תרימו למרום קרנכם. מתחלה קרן ואח\"כ קרנכם שנים במשמע לפי שמתחלה מזהירם על החטא החמור ביותר המרים קרן אחד כלפי מעלה למרוד בהקב\"ה, ואח\"כ מזהירם שלא יחטאו איש לחבירו בב' קרנים הפונין לימין ולשמאל לכך אמר תרימו למרום, כפל ושניהם לשון הרמה כי כך דרך הבהמה להרים קצת קרניה בשעת נגיחה, ואע\"פ שלדורות בא הציווי שאפילו על החטא שבין אדם למקום להביא בהמה בעלת ב' קרנים, היינו אחר מ\"ת שנעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה והחוטא לשמים גורם השחתת זולתו, כמו עכן שחטא לבדו וגרם נפילה לכל ישראל ויותר שייכה נגיחה בבריות ועושה בהם רושם ממה שיעשה כלפי מעלה כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו ית', אבל אדה\"ר שהיה יחידי ואדם אחר אין לקבל ממנו נזק על כן הוצרך להביא בעלת קרן אחת אע\"פ שאין נגיחה שייכה כלפי מעלה.\n\n <b>ולפי שכל הגדול מחבירו,</b> ביותר נגיחתו עושה רושם וקשה למצוא תרופה למכתו כי רבה היא, ע\"כ באו חילוקים אלו במקריבי קרבן כי הכהן המשוח והסנהדרין נגיחתם עושה רושם גדול הן באמונות אלהיות הן בזולתם ע\"כ קרבנם פר שנגיחתן גדולה ומסוכנת יותר מן נגיחת כשב או עז אבל שאר יחיד אין נגיחתו כל כך גדולה ע\"כ קרבנו כבש או עז או איל, ודווקא בעשיר אשר יענה עזות וסומך על כי כביר מצאה ידו וכי רב חילו מנגח צפונה ונגבה לא ישוב מפני כל, אבל העני כי אזלת יד כחו ע\"כ אין נגיחתו כל כך גדולה ודומה לעוף המכה בכנפיו לימין ולשמאל על דרך שמאבר שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב\"ה, על כן קרבנו תורים ובני יונה כי הוא בעצמו מן הנרדפים כמו התורים ואע\"פ כן הוא מכה בזולתו, כמ\"ש <small>(ויקרא כו לו)</small> ורדף אתכם קול עלה נדף. כי העלה עצמו נדף מן הרוח המכה בו ואעפ\"כ הוא רודף ומכה בזולתו כמו שיתבאר במקומו, ולפי שהכנפים מקום החטא ע\"כ נאמר ושסע אותו בכנפיו. ובדלי דלות החשוב כמת כאילו אין בו נפש החיוני, ע\"כ קרבנו עשירית האיפה סלת מן הצמחים שאין בהם רוח חיוני כלל.\n\n <b>אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו.</b> טעם לדבר שהעולה באה זכר, והחטאת נקיבה, ושלמים בין זכר בין נקיבה, לפי שהעולה על רוחכם היא באה דהיינו על חטא ההרהור כמו שנאמר <small>(איוב א ה)</small> והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו את האלהים בלבבם. והחטאת בא על החטא המעשה, נמצא שהמהרהר בעבירה ולא יצתה מחשבתו אל הפועל ודאי גבור בארץ יהיה כי כאיש גבורתו לכבוש את יצרו כי לא יצאה המחשבה אל החוץ לעשות זר מעשהו ע\"כ קרבנו זכר. אבל החוטא גם במעשה תשש כחו כנקיבה כי לא היה יכול לעמוד כנגד יצרו ע\"כ קרבנו נקיבה בכיוצא בו, ולפי שבין כך העולה והחטאת באים על החטא אשר מקורו מן הלב כי לב הותל הטהו <small>(ישעיה מד כ)</small> והרשעים ברשות לבם אשר מקומו בצד שמאל ע\"כ שחיטתן בצפון, אבל השלמים אשר בלי עון ירוצון שחיטתן בכל מקום בעזרה ואין חילוק אצלם בין זכר לנקיבה.\n\n <b>ועוד שהעולה באה על חטא ההרהור,</b> הנתלה בכח השכל שבאדם הנמשל לזכר כי השכל עיקר הבית וגבירו ע\"כ קרבנו זכר ועולה כולה לגבוה כנגד רוח בני האדם העולה היא למעלה כך היא העולה על מוקדה כי טבע האש גם כן לעלות למעלה.\n\n <b>אבל החטאת באה על חטא המעשה,</b> הנעשה ע\"י כלי המעשה התלוים בחומר המתפעל כנקיבה ע\"כ קרבנו נקיבה ועיקר החטא תלוי באברים מיוחדים ובראשם החלב והדם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, כי על ידי רתיחת הדמים כל היום יתאוה תאוה לדברים האסורים כמ\"ש <small>(דברים יב כ)</small> כי תאוה נפשך, וכתיב <small>(שם יב כג)</small> כי הדם הוא הנפש. וכן כשישמן ישורון ויצא מחלב עינימו <small>(תהלים עג ז)</small> וחלבמו סגרו פימו <small>(שם יז י)</small>, אז הוא מעותד ביותר אל החטא על כן מקריבין מן החטאת החלב והדם והבשר יאכל לכהנים דרך צדקה להאכיל לעניים משרתי אלהינו כי בחסד ואמת יכופר עון.\n\n <b>והשלמים עושים שלום בעולם,</b> כי מקצתן למזבח, ומקצתו לכהנים, ומקצתו לבעלים, וכולם אוכלים על שלחן אחד וזה מורה על השלום שבין כולם כי אין בו צד חטא הגורם ריב לה' עם עמו ויש חילוק בין חטאת לעולה כי החטאת אינו בא כי אם על השוגג דהיינו מה שהאדם עושה בלא רצון והעולה מכפר על ההרהור המזידי דהיינו ברצון, דרך משל המהרהר באשה ויודע שאסור להרהר בה אך שלבו אנסיה, על כן נאמר יקריב אותו לרצונו לפני ה' שמכפר אפילו על הרצון כאמור, ומן יתור אותו יש מפרשים שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את עצמו לפני ה'.\n\n <b>וסמך ידו על ראש העולה.</b> ידו אחת במשמע, ובשעיר המשתלח כתיב וסמך אהרן את שתי ידיו והרמב\"ן פירש שגם סמיכות העולה היתה בב' ידיו, ומה אעשה כי ידו אחת במשמע. והקרוב אלי לומר בזה לפי שכל חטא הרהור הוא בלא מעשה, אבל כל חטא המעשה אינו בלא הרהור הקדום למעשה כי זולת זה אינו מתכוין לעבירה כלל ואונס הוא ולא שוגג, ע\"כ בעולה הבאה על ההרהור לבד די בסמיכת יד אחת ליתן שמץ ודופי של חטא ההרהור שלו על הבהמה, אבל שעיר המשתלח אשר נשא עליו עונות בני ישראל חטא ההרהור והמעשה סמך אהרן ב' ידיו עליו ליתן עליו שמץ ודופי של ב' מיני עון אלו.\n\n <b>וכן מצינו בפר' פנחס <small>(כז יח)</small> ביהושע,</b> שהקב\"ה אמר למשה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו אחת במשמע ובמעשה נאמר <small>(שם כז כג)</small> ויסמוך את ידיו עליו שתים במשמע, וכן כאן נאמר בצווי וסמך ידו ובמעשה כתיב וסמך אהרן את שתי ידיו וכן בפר' פנחס נסמכה פר' עולת תמיד אל סמיכות יהושע אלא לומר לך כמו שהקרבנות תמידין נושאים עליהם אשמת העם כי תמיד של שחרית מכפר על עבירות של הלילה, ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום, וזהו טעם הסמיכה ליתן שמץ ודופי של כל ישראל על הקרבן, כך ראשי ישראל הם קרבן אשם על העם כמו שלמדו רז\"ל <small>(ספרי דברים א יג)</small> מן פסוק ואשמם בראשיכם שאשמת העם תלוי בראשיהם וזהו טעם סמיכות יד על יהושע לומר הרי אשמת העם תלוי בכם בין חטא המעשה, בין חטא ההרהור, וזה דווקא לאיש אשר רוח בו כיהושע שיודע להלוך נגד רוח של כל אחד ואחד כי בידו לראות ברוה\"ק שעליו את כל העולה על רוחו של כל אחד ואחד ובזמן שרואה בו שנמשך בקרבו רוח עועים, לא ברוח ה' <small>(מלכים א' יט יא)</small> אז עליו מוטל להשיבו מדרכו ולהוכיחו וליסרו ואם אינו מוכיחו אז העון תלוי בו, אבל איש אשר אין רוח בו ואינו יכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד אינו נתפס על חטא ההרהור של חבירו כי הנסתרות לה' אלהינו ואין אתנו יודע עד מה יגיע רוחו ומחשבתו של חבירו.\n\n <b>לכך נאמר קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו.</b> שיוכל להלוך ברוה\"ק שעליו כגנד רוחו של כל אחד ויודע גם מטמוניות שלהם, לפיכך דין הוא שישא עליו עון העם גם העולה על רוחם ועל זה קאי מה שאמר וסמכת את ידך עליו דאל\"כ מה ענין אשר רוח בו אל וסמכת ידך, אלא ודאי שהא בהא תליא ולא הוצרך הקב\"ה לצות לו שיסמוך עליו גם יד שניה כדי ליתן עליו גם שמץ ודופי חטא המעשה של העם כי פשוט הוא שאם בידו להשיב רבים מעון חטא המעשה ואינו עושה פשיטא שהוא חטא רבים ישא, ומזה למד משה שבשעת סמיכה סמך ב' ידיו עליו להסמיך עליו אשמת העם בין שיחטאו בהרהור בין שיחטאו במעשה והרי הוא ממש דוגמת הקרבן הנסמך הנושא עליו אשמת העם וכל ישראל נקיים וזה פירוש יקר, ומ\"ש ונרצה לו לכפר עליו פשוטו שסמיכה זו עיקר הכפרה ע\"י שנותן אשמתו על הבהמה.\n\n <b>ועל צד הרמז נוכל לומר,</b> וסמך ידו על ראש העולה כולל את כל העולה הן הבהמה, היא העולה על מוקדה, הן האדם הנסמך העולה לאיזו מעלה מן הטעם שנתבאר, אך לפי גודל העונש שמטילין על הנסמך מי פתי יסור הנה לקבל הסמיכה כי אינה שוה בנזק, ע\"כ אמר ונרצה לו שמסתמא יהיה מרוצה לקבלה כדי לכפר עליו, כדמסיק בסנהדרין <small>(יד.)</small> רב זירא הוי מיטמר למסמכיה דאמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים כי שמע להא דאמר רבי אלעזר אין האדם עולה לגדולה אא\"כ מוחלין לו כל עונותיו אמצי ליה נפשיה. וזה דרש יקר.\n\n <b>לפני ה' וסמך.</b> פירש\"י אין סמיכה בבמה, כי במה לשון גבוה ורז\"ל אמרו <small>(סוטה ד:)</small> כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בנה במה שנאמר <small>(ישעיה ב כב)</small> חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה. כי כל הבונה במה לעצמו רוחו גבוהה וגסה עליו כי כן מצינו בלשון רז\"ל <small>(חגיגה כב.)</small> שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו. ע\"כ אינו לפני ה' מב' צדדים, הן מצד שאין השכינה שרויה כ\"א במקום שהענוה מצויה כמה שנאמר <small>(ישעיה נז טו)</small> אשכון את דכא. כמו שנתבאר למעלה סוף פר' יתרו <small>(כ יט)</small> ובפר' מקץ <small>(מט א)</small> ששם הגדול מורה על עצם הענוה ויתבאר בע\"ה ענין הבמה לקמן פר' מטות על ארז\"ל <small>(נדרים כב.)</small> כל הנודר כאילו בנה במה, הן מצד שאין השכינה שרויה כ\"א במקום שכל ישראל באגודה אחת וכלם מתקבצים אל מקדש אחד ולא בזמן שכל אחד הולך ובונה במה לעצמו כמשל של שני הספינות שסמכו אל פסוק <small>(עמוס ט ו)</small> הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה <small>(יל\"ש עמוס תקמח)</small> ולפיכך אין הקרבן של הבמה מסיר העון מכל וכל ועל כן אין בו סמיכה.\n\n <b>ונתנו בני אהרן הכהנים אש.</b> אע\"פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט כדי לערב אש שלמעלה ושל מטה, ולידון את החוטא בב' בתי דינין כדי לכפר על ההרהור במין העון אשר היה ראוי להיות נידון בב\"ד שלמעלה ועל ההרהור במין החטא אשר היה ראוי להיות לדין בב\"ד שלמטה וזהו טעם סמכוני באשישות <small>(שיר ב ה)</small> ב' מיני אשות כי חולת אהבה אני הם העונות חלי הנפש הנוגע באהבת הש\"י ונרפא לו ע\"י ב' אשות אלו.\n\n <b>ונפש כי תקריב מנחה.</b> מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב\"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו <small>(מנחות קד:)</small> ומטעם זה נאמר בפר' צו <small>(ו ט)</small> מצות תאכל, והיינו לחם עוני ועני כי כל זה שייך אל העני הנכנע בטבע כעיסת המצה שאינו עולה, ועל דרך זה יתבאר סדר כל הקרבנות הללו וכל הקודם קודם בפסוק הוא קודם לבא לידי חטא כמ\"ש <small>(דברים לב טו)</small> וישמן ישורון ויבעט. וכל מי שהוא גדול מחבירו בעושר או בכבוד יצרו גדול ממנו וראיה ממה שנאמר <small>(ויקרא ד כב)</small> אשר נשיא יחטא, כי לשון אשר מורה על הודאי לפי שנשיאתו מביאו לידי חטא שיצרו גדול מחבירו. ע\"כ הזכיר תחילה הבקר, שמסתמא המקריבו עשיר הוא ואח\"כ הזכיר צאן, שדרכו של בינוני להביא צאן ואחר כך הזכיר קרבן עוף, שדרכו של עני להביא עוף ואח\"כ הזכיר המנחה המביא מי שהוא בדלי דלות.\n\n <b>וע\"כ נאמר בבקר וקרבו וכרעיו ירחץ במים.</b> היינו קרבו של קרבן אבל קרב איש ולב עמוק לא רוחץ ועוד טומאתו בו כי על הרוב העושר גורם הביעוט ומצואתו לא רוחץ, אבל הבינוני הוא יותר טהור המחשבות על כן נאמר בו והקרב והכרעים ירחץ במים, לכלול גם קרב איש המקריב שע\"י הקרבן ישוב ונחם על הרעה ותוכו רצוף מי טהרה, אבל העני אשר ה' מחסהו הוא יותר טהור המחשבות מכולם נאמר בו והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה הסרה והשלכה זו יותר טובה מן הרחיצה רמז שישליך מקרבו כל און ולב נכון יתחדש בקרבו וישן מפני חדש יוציא, ובדלי דלות שהוא נכנע ביותר ותמיד עיניו נשואות אל ה' נאמר בו ונפש כי תקריב. כי לא זו שמשליך מתוכו כל תוך ומרמה אלא כל נפשו הוא מקריב כליל לה' וכולו נעשה בריה חדשה לכך נאמר במנחה זו קודש קדשים מאשי ה', ר\"ל יותר מאשי ה' שנזכרו למעלה.\n\n <b>כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו',</b> קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח פירש\"י שתי הלחם של עצרת באים מן השאור וביכורים מן הדבש. ביאור הדברים כי כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העה\"ז המכונים בדבש כי כמו שהדבש מתוק לחיך ורבויו מזיק כך כל חמדות העה\"ז הם הכרחיים ורבויים מזיק, וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים. והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע כמ\"ש ר' אלכסנדרי בתפלתו <small>(ברכות יז.)</small> רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וב' אלו הכרחיים למציאות האדם. כ\"א לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש ימות ולא יחיה ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ה', ואלמלא היצר הרע לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב. וב' אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצות כי אם לא יאכל תחילה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה לפי שהשאור והדבש שהזכרנו אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה' אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבא לידי שלימות הנפש.\n\n <b>על כן נאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'.</b> כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה' אך קרבן ראשית תקריבו אותם, כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל האדם להביאו לידי השלימות האמיתי אשר א\"א להשיגו בלעדם, ומזה הטעם אין מקריבין מהם כ\"א השאור לקרבן ראשית ביום מ\"ת כי התורה כמו תבלין אל היצר הרע והיו ב' הלחם של עצרת מן החמץ כי התורה שנתנה בו רפאות תהא לשריך, והביכורים באים מן הדבש כי בזמן שיתן אל ה' ראשית פרי אדמתו מכל מאכל אשר יאכל, אז יאכל כל ימיו חולין שנעשו על טהרת הקודש כי זה הוראה שאכילתו על כוונה זו שהשלימות האמיתי הוא ראשון אצלו במחשבה וכן טעם הביכורים הוא לשבר תאותו כמו שיתבאר בע\"ה בפר' כי תבא.\n\n <b>וכל קרבן מנחתך במלח תמלח.</b> כדי להמליך את הקב\"ה על כל ההפכים הנראין בעולם וגרמו לרבים לצאת למינות לומר מהתחלה אחת לא יצאו ב' הפכים, והנה מלח יש בטבעו דבר והפכו כי יש בו כח האש והחמימות ותולדות המים עד שאמרו חכמי הקבלה שהוא כנגד מדה\"ד ומדת הרחמים, ע\"כ נקרא ברית אלהיך כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים, וכל המנחות חוץ משל כהן היו נאכלים לכהנים וזה הוא כמו צדקה שנמשלה למלח המעמיד ומקיים את הבשר כך מלח ממון חסר <small>(כתובות סו:)</small> והצדקה שבקרבן גדולה מן הקרבן עצמו כמ\"ש <small>(משלי כא ג)</small> עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. עז\"א על כל קרבנך תקריב מלח שהמלח הוא העולה על כל הקרבנות ונבחר לה' מזבח, ופשוטו על כל קרבנך קאי גם על הבשר.\n\n <b>נפש כי תחטא.</b> מצינו ג' לשונות בחוטאים כי, אם, אשר, ביחיד החוטא כתיב נפש כי תחטא. וברבים החוטאים נאמר <small>(ד יג)</small> ואם כל עדת ישראל ישגו. ובנשיא כתיב <small>(ד כב)</small> אשר נשיא יחטא. ואמרו המפרשים שלשון כי מורה יותר על ודאות מן לשון אם, ולשון אשר מורה יותר על ודאות מן לשון כי, לפיכך בחטא הרבים שהוא דבר שאינו מצוי שרבים יסכימו על החטא לכך נאמר אם כל עדת ישראל ישגו. שהוא מורה על הספק, וכן בכהן משוח נאמר <small>(ד ג)</small> אם הכהן המשיח יחטא. כי רחוק הוא ובלתי שכיח שהכהן המשוח או רבים יחטאו, אבל סתם יחיד בנקל יבא לידי חטא ע\"כ נאמר נפש כי תחטא. שלשון כי מורה על דבר שקרוב לודאי שיהיה כן אבל הנשיא המתנשא לכל ראש ונוהג נשיאתו ברמה מתוך רום לבבו ודאי יבא לידי חטא לכך נאמר אשר נשיא יחטא. כי לשון אשר מורה על דבר שודאי יהיה ואין בו ספק וכן תמצא בספר הזוהר, וברבינו בחיי, ובתולדות יצחק. וקשה לי על זה א\"כ למה נאמר <small>(ד כז)</small> ואם נפש אחת תחטא למה הזכיר אצל היחיד פעם לשון אם ופעם לשון כי, ועו\"ק למה אמר נפש אחת כי באמרו נפש ידענו שהיא אחת ולא ב' ואם דרך הכתוב לומר נפש אחת א\"כ למה אמר נפש כי תחטא ולא אמר אחת.\n\n <b>ונ\"ל שבנוהג שבעולם שכל יחיד החוטא בשגגה,</b> חוטא בדברים שהוא רואה רבים נכשלים ואינן נזהרים בדבר ההוא ע\"כ הוא טועה לומר שלא יקרהו עון בדבר, ומיעוטא דמיעוטא הוא שיש לך איזו יחיד חוטא אף בדבר שאינו רואה רבים נכשלים בדבר ההוא והוא יחיד בדבר וזה דבר שאינו שכיח ודעתו חיצונית, לכך נאמר <small>(ד כז)</small> ואם נפש אחת תחטא. ר\"ל שיהיה החוטא נפש אחת לבד ולא יהיה לו דמיון וחבר בין הבריות זה דבר בלתי שכיח ע\"כ נאמר בו לשון אם המורה על הספק כדרך שנאמר בכהן משוח ובסנהדרין, אבל כשאמר נפש כי תחטא לא הזכיר לשון אחת לפי שזה מדבר ביחיד החוטא בדברים שרואה שרבים אינן נזהרים בו ע\"כ הדבר שכיח וקרוב לודאי שגם הוא יכשל בו לכך נאמר בו לשון כי. וכדמות ראיה לזה מ\"ש ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. ר\"ל שהוא נבדל בחטא זה מן עם הארץ שאינו רואה אחרים עושים ועושה, אבל אצל לשון כי לא נאמר מעם הארץ.\n\n <b>ועל צד הרמז י\"ל שלכך נאמר בשגגה מעם הארץ.</b> לומר לך דווקא אצל עם הארץ נחשב לשגגה אבל שגגת ת\"ח עולה זדון והוא רמז נכון ומ\"ש ואם נפש כי תחטא <small>(ה יז)</small> הזכיר אם, וכי, לפי שזה מדבר באשם תלוי והזכיר בו לשון כי, לפי שמדבר ביחיד הקרוב לודאי שיבא לידי חטא, אמנם מצד עצם החטא הזכיר לשון אם, כי חטא כזה אינו שכיח שיהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן וכו'. ד\"א לכך נאמר ואם נפש אחת תחטא, לפי שמדבר ביחיד הפורש עצמו מן הצבור כמ\"ש מעם הארץ שהוא פורש עצמו מעם הארץ ואינו יושב בתוך עמי הארץ כי הוא ירא פן ילמוד ממעשיהם ואינו בזה קרוב לודאי שיבא לידי חטא ע\"כ נאמר לשון אם המורה על הספק.\n\n <b>ונסלח להם.</b> מה שלא נאמר לשון סליחה בכהן המשוח כדרך שהזכיר לשון סליחה בקהל, ונשיא, ויחיד, פי' הרמב\"ן שלרוב מעלת הכהן לא יתכפר לגמרי כי מלאך ה' צבאות הוא <small>(מלאכי ב יז)</small> וגדול עונו מנשוא עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו. ומהרי\"א כתב שמה שנאמר בחטאת הקהל ונסלח להם קאי על הכהן ועל הקהל וכוללם יחד לפי ששניהם חטאו בדבר הוראה שהתירו האסור.\n\n <b>ול\"נ שלכך לא נאמר סליחה בכהן משוח,</b> לפי שכל המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו ובכהן משוח נאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, פירש\"י שחטאו אשמת העם הוא שהם תלוין בו לכפר עליהם ונעשה מקולקל, ויותר נכון לפרש לאשמת העם שהוא בכלל מחטיא הרבים כי ממנו יראו וכן יעשו בק\"ו, על כן לא נאמר בו ונסלח לו כי אע\"פ שהקרבן יספיק להסיר מעליו חטאו וסר עונו מ\"מ נשאר עדיין רושם חטא הרבים התלוי בו ולזה אין סליחה ואל תשיבני ממ\"ש לשון סליחה בנשיא החוטא, היינו לפי שאין למדין ממנו אחרים כלל ואדרבא תולין חטא בנשיאתו לומר שבעבור שנהג נשיאתו ברמה ע\"כ בא לידי חטא כי הכל יודעין שגסות הרוח שבאדם מעבירו ע\"ד קונו וא\"כ אין למידין ממנו החטא, ואדרבא שלמידין ממנו דרך התשובה כמ\"ש אשר נשיא יחטא פירש\"י אשרי הדור כו'.\n\n <b>ומ\"ש לשון סליחה בפר' ואם כל עדת ישראל ישגו.</b> ממ\"נ אם הפר' מדברת בעדה שלימה שחטאו כולם ממש אז אין כאן מחטיאי הרבים שהרי כולם חטאו כאחד, ואם הפר' מדברת בסנהדרין כמו שלמדו מג\"ש דעדה עדה א\"כ העדה לא חטאו כלום כי כבר צוה להם הקב\"ה שישמעו בקול מוריהם ואם המה חטאו ויורו המורים בטעות אלה הצאן מה עשו, וא\"כ אין כאן מחטיאי הרבים, ואם נפשך לומר שזה נקרא מחטיאי הרבים נוכל לומר שלכך מסיים ואמר חטאת הקהל הוא לומר שאע\"פ שנאמר ונסלח להם מ\"מ אין זה סליחה שהרי חטאת הקהל הוא ואותו רושם נשאר קיים וכאילו אמר שהכל נסלח להם חוץ ממה שחטאת הקהל הוא אותו חטא נשאר קיים וכל זה אזהרה גדולה למורי הוראות ולגדולי ישראל שיהיו נזהרים במעשיהם ביותר כי שגגת תלמוד עולה זדון כי מה שהוא עושה בשוגג גורם שממנו יראו וכן יעשו במזיד כי לא ידעו ששגגה הוא להם.\n\n <b>ולא ידע ואשם ונשא עונו.</b> ר' יוסי הגלילי אומר ענש הכתוב את מי שלא ידע ק\"ו את מי שידע, ר' יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של מצות צא ולמד מן אדה\"ר כו' היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום כיפורים כו' <small>(תו\"כ ויקרא שסג)</small> יש להתבונן למה נקט דוקא ג' אלה, ונראה לפי שאדה\"ר היה נכשל באכילה של איסור, ע\"כ אמר בהפכו הנזהר באכילה של איסור יש ג' מדריגות, כי היושב לו מן הפגולין הוא שם כולל לכל אכילה של איסור כי פיגול הוא, ולא זו שאינו אוכל אכילה של איסור כאדה\"ר אלא אפילו מן המותר בפיו אינו אוכל כי אם המוכרחות ומתרחק מן הנותר ואינו אוכל שום מותרות יתר על המוכרחות כי הצדיק אינו אוכל כ\"א לשובע נפשו לקיום הגוף לבד, ואח\"כ אמר לא זו שאינו אוכל מותרות אלא אפילו מן המוכרחות הוא מתרחק לפעמים והוא המתענה ביום כיפורים כדי למרק חומרו בכור עוני עאכ\"ו, ומן האכילה תקיש גם אל שאר תשמישי האדם וצרכיו. ומה שסמך רבי יוסי דבריו לפרשה זו נ\"ל שבא לתרץ מה שנאמר אשם הוא אשם אשם לה'. ג' אשמות אלו מה טיבם, אלא שבא לומר שאם נאשם במה שאכל פיגול ק\"ו שיאשם לאכול מותרות מן המותר בפיו, וק\"ו שלא יתענה, ומכלל זה אתה למד להנזהר בשלשתן מה שכרו.\n\n <b>נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'</b> כאן הקדים חטא למעילה, ובגזל הקדש <small>(בפסוק טו)</small> הקדים מעילה לחטא, לפי שפר' זו מדברת בכופר ממון חבירו ואח\"כ נשבע לשקר והרי חטא לחבירו חטא אחת, ולשמים חטאו כפול, כי מצד הגזילה עבר על מצות ה' ואח\"כ נשבע לשקר וזה\"ש נפש כי תחטא היינו בעמיתו ומעלה מעל בה' ב' מעילות כאמור, ולשון מעילה שייך ביותר כלפי מעלה כמו שפירש\"י אין מעילה אלא שינוי כו' כי טוב ה' לכל והוא לא כגמול ידו השיב לו והוא משנה ואינו עושה כמו שעשה לו, אבל אצל ב\"ו אין שייך לשון מעילה כי מה טובה הטיב לו בפקדון או בגזל. אבל בגזל הקדש הקדים מעילה כי מיד כשאכל ונהנה מן ההקדש מעל בה' כי שלח ידו בשלחן גבוה וכפל המעילה לרבות הנהנה בלא אכילה כפירש\"י ואחר כך אמר וחטאה כי חטא גם לאדם כי גזל חלק הכהנים כי מן הקדשים המה יקחו חלקם.\n\n <b>ועל צד הרמז אמר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון.</b> כי בכל לילה האדם מפקיד רוחו ביד הקב\"ה ואע\"פ שהנשמה חייבת להקב\"ה כי ע\"י העונות היא נרדפת עד חובה, מ\"מ אין הקב\"ה מעכב פקדונו ומחזירו לו כעין שנתנה לו וזה המכחש בפקדון חבירו אע\"פ שאינו חייב לו, לא כגמול ידו השיב להקב\"ה ולפי זה הנפש החוטאת בפקדון חבירו מועל בשלישי דהיינו בה' אשר צוה לו להחזיר פקדונו.\n\n <b>והיה כי יחטא ואשם.</b> פירש\"י כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה כו' כי כל חוטא לעולם לא ישים אשם נפשו ודרך איש ישר בעיניו כי הוא מורה לעצמו היתר בכל דרכיו לומר שזה חייב לו ממקום אחר לפי דמיונו, או נדמה לו כי עשה לו איזו עול ע\"כ הוא מעכב פקדונו, לפיכך ביום שישים אשם בנפשו ויכיר טעותו וכי לא טוב עשה בעמיו זה\"ש ואשם. שיאשים את עצמו ומורה גם הוא יורה איסור לעצמו ע\"י שיכיר בחטאיו ואז ודאי יתן אל לבו לשוב בתשובה, והשיב את הגזילה אשר גזל. לא שישלם דמי הגזילה אלא את אשר גזל בעינו. ושילם אותו בראשו וגו'. כי הקב\"ה מוותר על שלו ואינו מקפיד אם יאחר זמן הבאת איל אשמו לה' ע\"כ צוה לו להקדים תשלומין לאדם ליתן לו בראש את כל שלו ואח\"כ יביא אשמו על השבועה וחמשיתיו יוסף עליו. על שהיו מעותיו בטלים אצלו.\n\n <b>וענין החומש הוא, </b>לפי שהקב\"ה נותן אל האדם זהב ורב פנינים כדי שיבזבז ויתן משלו לשם ה' לעניי עמו וארז\"ל <small>(כתובות נ)</small> הרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש שנאמר <small>(בראשית כח כב)</small> עשר אעשרנו לך ועשורא בתרא כעשורא קמא, וזה האיש לא זו שלא בזבז ליתן מממונו חומש לצורך הקדש או לפרנסת חבירו אלא אדרבא גזל משל הקדש או משל חבירו ע\"כ הדין נותן להענישו בתוספת חומש כי גזילת הקרן יכופר בהשבת הגזילה, ומה שלא נתן החומש יכופר לו במה שיוסיף חומש.\n\n\n <b>צו את אהרן ואת בניו לאמר.</b> אין צו אלא זירוז מיד ולדורות א\"ר שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, אין זירוז כ\"א במקום עצלה וכתיב <small>(משלי יט טו)</small> עצלה תפיל תרדמה וכתיב <small>(שם ו ט)</small> עד מתי עצל תשכב, וכאן הוא מצוה שיתעסק ביקידת אש כל הלילה עד הבקר ויש לחוש שמצד העצלה המצויה באדם יבא לידי תרדמה ויקלקל הקרבן ע\"כ הוא צריך זירוז ודוגמא לזה פירש הרא\"ם בענין חסרון כיס, שאיכא צער טובא ביקידת האש כל הלילה יותר מצערו של חסרון כיס. ומכאן למדו רז\"ל <small>(שבת כ.)</small> לומר שסתם כהנים זריזים הם כי הכתוב זרזם באמרו צו את אהרן ואת בניו לאמר, לדורות. שכולם יהיו מזורזים בעבודה ויעבירו שינה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם ויתעסקו בעבודה כל הלילה עד הבוקר.\n\n <b>ובענין חסרון כיס האמור כאן רבו הדעות</b> ואוסיף לקח טוב משלי לפי שהעולה מכפר על הרהור הלב ומצינו בירושלמי <small>(תרומות ח' סוף הלכה ד)</small> מעשה בר' יוחנן דאבד ליה כוסיתיה ובעון מיניה אוריתא ולא ידע, אמרין ליה וכי מפני דאבדה כוסיתיך אבדה דעתך אמר להו דעתא בלבא תליא ולבא בכיסא תליא מכאן ראיה שחסרון כיס יהולל חכם ויאבד לב מתנה אשר נתן לו אלהים לחשוב בחרושת עץ חיים והשיאו לבו לחשוב ולהרהר בעבירה, ואם לא עשה הכהן קרבן זה כמשפט צריך לעשות אחר והראשון בטל ואבד כך פירש בחזקוני, וע\"י חסרון כיס זה יאבד דעתו ולבו ויבא לידי הרהור עבירה ואז לא יהיה גם הקרבן השני כפרה על ההרהור שהרי הוא מצוה הבאה בעבירה ואיך יכפר על ההרהור והרי הקרבן מוסיף לו הרהור עבירה ע\"י חסרון כיס לפיכך הכהן צריך זירוז ביותר בקרבן העולה דווקא.\n\n <b>ד\"א לפי שכל פר' זו ציווי אל הכהנים לאמר לדורות,</b> ללמדם זאת תורת העולה ותורת החטאת וכן כל תורת הקרבנות, והלימוד מסתמא הוא בחנם כארז\"ל <small>(נדרים לז)</small> מה אני בחנם אף אתם בחנם, ועוד שהכהנים מסתמא אינן עשירים כי אין להם חלק בארץ וארוחתו דבר יום ביומו מן שלחן גבוה, ומחמת חסרון כיס שבהם חיישינן שמא יאבדו דעתם התלויה בכיס ע\"כ בא לזרזם ואמר צו את אהרן ואת בניו לאמר היינו לאמר לדורות וללמדם זאת תורת העולה וכן כל זאת תורת הנאמרים בכל הפרשה, כי הכל תורת כהנים הוא ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו <small>(מלאכי ב ז)</small>, ע\"כ בא לזרזם לחזק לבם בתורת ה' ללמדם לדורות ושלא יקרה להם כדרך שקרה לרבי יוחנן שבעון מיניה אוריתא ולא ידע אלא כעין שנאמר <small>(חגי ב יא)</small> שאל נא את הכהנים תורה וגו' וכדשמואל דאמר לא אשתבש כהני <small>(פסחים יז.)</small>.\n\n <b>את אהרן ואת בניו.</b> בכל סדר ויקרא לא הוזכר אהרן כ\"א בני אהרן, ואמרו במדרש שרחקו הקב\"ה בעבור עון העגל ומשה קרבו בתפלתו ואמר בור שנואה ומימיה חביבין כו' כדאיתא בילקוט <small>(צו תע ט)</small> וטעמו של דבר כי כל הקרבנות של פר' ויקרא מדברים על הרוב מאותן הקרבנות הבאים על החטא ואילו לא חטאו בעגל לא היו צריכים לאותן קרבנות כלל כמ\"ש <small>(ירמיה ז כב)</small> כי לא דברתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. ואמרו המפרשים דווקא ביום הוציאי אותם קודם שחטאו בעגל לא צויתים על דברי עולה וזבח אבל אחר שחטאו בעגל צויתים על משכן וקרבנות כי היו צריכין אז לכפרות, ולפי שאהרן שעשה העגל היה סבה אל הקרבנות ע\"כ נתרחק מעשייתם כי אין קטיגור נעשה סניגור עד שקרבו משה בתפלתו ואמר לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם כדתנן <small>(תמיד כט.)</small> כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית וגפן וכו', והוא לפי שמקריבים על המזבח יין ושמן התולדות ע\"כ ניצולו העצים שהם אביהם שלא יושרפו במערכה כך אהרן יהיה ניצול בשביל בניו כי אמר ה' להשמיד כל פריו, והועילה תפלת משה לחצאין ובעבור החצי שנשרפו יצא אביהם בדימוס והקב\"ה הודיע דרכיו למשה שכך יהיה שיתקדש הבית בבניו של אהרן וע\"ז בנה משה יסוד תפלה זו.\n\n <b>זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה. </b>הוא העולה מיותר לגמרי, והסכימו המפרשים לומר שבא להודיע שכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וע\"ז אמר זאת תורת העולה העוסק בתורת העולה הוא העולה זהו טוב כמו הקרבת העולה עצמה והיא קרינן, הוא מוסב על ספר התורה כי ספר לשון זכר ותורה לשון נקיבה ע\"כ נאמר הוא העולה וקרינן היא.\n\n <b>וי\"א הוא העולה.</b> שנחשב לו עסק התורה שנקראת תושיה שמתשת כחו של אדם כאילו הקריב הוא א\"ע לעולה, ואל תאמר שעסק התורה דומה להקרבת עולה ע\"ד העברה שהרי באמת אין כאן לא מוקד אש ולא מזבח ת\"ל על מוקדה על המזבח כי אש התורה אשר בקרבו דומה לאש המזבח. והודיע לנו הכתוב שזמן העולה כל הלילה עד הבקר, ועוד שעד הבקר מיותר, ללמוד דעת את העם על צד הרמז כמו שזמן העולה כל הלילה עד הבקר כך הזמן המוכן לזה שהעוסק בתורת עולה דומה כאלו הקריב עולה הוא בזמן הגלות שנמשל ללילה כי אז צריכים ישראל לשלם פרים שפתותיהם, ועד הבקר ולא עד בכלל כי בזמן שיעלה בוקרן של ישראל אז יעלו על מזבח ה' פרים ממש, כמ\"ש <small>(תהלים נא יז)</small> ה' שפתי וגו' ואימתי אני מבקש שתקבל ניב שפתי, כי לא תחפוץ זבח ואתנה <small>(תהלים נא יח)</small> ולשון כי מורה על הזמן ור\"ל כי יהיה זמן שלא תחפוץ זבח ועל אותו זמן אני מבקש שתקבל ארשת שפתי במקום הקרבן כי ע\"י העסק בתורת הקרבנות יבא האדם ג\"כ לידי רוח נשברה זה\"ש <small>(שם יט)</small> זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומדקאמר לא תבזה ש\"מ שעסק הקרבן עצמו נבחר לה' יותר מן העסק בתורת עולה ומ\"ש זאת תורת העולה הוא העולה היינו דווקא כל הלילה בגלות כשאין זבח ומנחה, וז\"ש אחר כך <small>(שם כ-כא)</small> היטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק אז יעלו על מזבחך פרים.\n\n <b>ויכול להיות שעל זה נאמר</b> <small>(ירמיה ז כא)</small> עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, שהנביא מוכיחם שיבואו בית ה' בעולות ושלמים שהבשר נאכל לבעלים ואל תסבבו חורבן הבית וביטול הקרבנות, ואל תשענו על משענת קנה רצוף אהבה לומר שיכולים אנו לפטור עצמנו מן הקרבנות בדברי עולה וזבח והיינו שיח שפתותינו, כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח <small>(שם ז כב)</small> דווקא על הדברים של עולה וזבח לא צויתי ביום הגאולה דהיינו ביום הוציאי אותם מארץ מצרים כי זה בוקרן של ישראל, והכתוב שאומר זאת תורת העולה הוא העולה דוקא כל הלילה עד הבקר ולא עד בכלל כי הבקר זמן לקרבן ממש. ואמר ואש המזבח תוקד בו אם בסתם אש הוא מדבר, ר\"ל תוקד בו באדם המקריב הקרבן כי אש קדחה באפו מצד היותו נבהל ונרתע לאחוריו לומר מה זה עשיתי כי הרעותי מעשי וקפחתי חיי כי הייתי ראוי לכל הדינין הללו ונמצא שאש המזבח פועל בו וגורם לו לשוב בתשובה, ואם באש דת התורה ידבר, פשוט שהוא תוקד בו ממש ושורף בו כל מחשבה רעה וכל הבהמיות שבו.\n\n <b>ועל צד הרמז שהזכיר חשכת הגלות שנמשל ללילה,</b> ובעצם הזמן ההוא ממרום שלח ה' אש ביעקב ויש לחוש פן ח\"ו מנפש ועד בשר יכלה ואיה הבקר אשר אמר, ע\"כ אמר שאש של מעלה שורף ואינו מכלה כי אש המזבח תוקד בו בישראל כי כל אש שלמעלה כך טבעו ששורף ואינו מכלה ואש המזבח יוכיח וכארז\"ל <small>(חגיגה כז)</small> פושעי ישראל אין אש של גיהנם שולט בהם, ק\"ו ממזבח הזהב שלא היה עליו כי אם כעובי דינר זהב ולא נשרף ק\"ו אלו שמלאים מצות כרימון. ומסיק בתנחומא <small>(שמות טו)</small> שאש של מעלה כך טבעו ששורף ואינו מכלה וראיה מן אש דסנה כי הסנה איננו אכל, וזה לימוד נפלא על מ\"ש ממרום שלח ה' אש לומר לך אשיו משום חציו כי חציו כלים וישראל אינן כלים כך אשיו אשר שלח ה' ממרום הוא ולא יבער בם לכלותם, אלא אש הדומה לאש המזבח תוקד בו עד הבקר עד שיעלה בוקרן של ישראל.\n\n <b>ומה שאמרנו כל הלילה עד הבקר רמז לזמן הגלות,</b> פירוש זה מוכרח מן המדרש שמסיק בילקוט זאת תורת העולה א\"ר אבא בר יודן משל למלך שכבדו אוהבו בחבית של יין וכלכלה של תאנים אמר לו המלך זו היא דורון, אמר ליה אדוני המלך לפי שעה כבדתיך אבל כשתכנס לפלטין אתה יודע במה אני מכבדך כך אמר הקב\"ה למשה זאת תורת העולה הוא העולה בתמיה, אמר לפניו רבש\"ע לפי שעה הקרבתי אותה אבל כשתטיב ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל.\n\n <b>וקשה על מדרש זה,</b> היכן רמוז בפסוק תשובה זו כי הקושיא כאן והתשובה בספר תהלים <small>(נא כ-כא)</small> אלא ודאי שבעל מדרש זה סמך על יתור עד הבקר הנאמר כאן ודרש שמשה השיב להקב\"ה דווקא כל הלילה בעה\"ז הנמשל ללילה תקבל זה ועד הבקר לזמן הגאולה כשיעלה בוקרן של ישראל דהיינו כשתטיב ברצונך את ציון ולא עד בכלל כי אז תחפוץ זבחי צדק, ונקט אגב שטפיה לשון הפסוק שבתהלים אבל כל תשובה זו הוציא מן יתור עד הבקר, וכוונת המאמר הוא שהעולה של העה\"ז באה על חטא ההרהור וכי זה כיבוד ודורון כי אין כבוד לה' שיחטא ויביא קרבן כי יותר היה טוב שלא יחטא ולא יביא קרבן כי קרבן זה אינו דורון כלל אלא תשלום החטא וכי מכבדים את המלך בתשלום חובו ועל כן הביא משל מן התאנים ויין לפי שנאמר <small>(הושע ט י)</small> כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה. כי במדבר היו ישראל חוטאים ורעים מתוכם ומברם כמו שיתבאר בע\"ה בפסוק <small>(במדבר יא ד)</small> והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ע\"ש, ובזה המשילם לענבים שנראין יפים מבחוץ ובתוכם פסולת וגרעינין, והתאנים יש להם עוקץ מבחוץ כדמסיק בילקוט פר' לך לך <small>(טז פ)</small> בענין המילה מה התאנה אין בה פסולת כי אם עוקצה כו', והיין הוא אחר הסרת הפסולת שמתוכו, וכלכלה של תאנים הוא אחר שחתכו העוקצין, והמשיל אליהם הקרבנות המכפרים בעד חטא המעשה והרהור שמבית ומחוץ, ובאה התשובה על זה כל הלילה בעה\"ז בעוד היות האדם מסובך בחשכת חומרו אז אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. דוקא כל זמן היותו בארץ מחובר בחלק הארצי החומרי שבו, אמנם כשיעלה בקר הגאולה אז יוסר לב האבן מקרב ישראל אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל לא עולה על חטאת אלא שלמים ועולת נדבה הבאים דרך צדקה ודורון, אז יעלו לרצון פרים הבאים דרך צדקה ודורון, וזה פירוש יקר.\n\n <b>על מוקדה על המזבח וגו'. </b>ג' יקידות נזכרו בפר', ומהרי\"א פירש שהם כנגד ג' תפלות כי התפלות כנגד התמידים תקנום תפלת השחר כנגד תמיד השחר, ותפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, ותפלת ערבית כנגד איברים ופדרים שזמנם כל הלילה, וז\"ש על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר כנגד תפלת ערבית שזמנה כל הלילה עד הבקר ועז\"א ואש המזבח תוקד בו, ואח\"כ אמר והאש על המזבח תוקד בו ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. כנגד תפלה של שחרית, ואח\"כ אמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וזאת תורת המנחה, זהו כנגד תפלת מנחה, עד כאן תורף דבריו. וכדמות ראיה לדבריו שהתפלה רמוזה בלשון יקידה לפי שנאמר <small>(תהלים לט ד)</small> בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני.\n\n <b>והנני מוסיף על דבריו להביא על זה ראיות בריאות וטובות,</b> כי מתחילה אמר ואש המזבח תוקד בו אין כאן שום אזהרה ללאו כי אם עשה, ובב' נאמר לאו ועשה שנאמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, תוקד בו עשה, לא תכבה לא תעשה, ובג' נאמר ג\"כ לאו ועשה והוסיף בו ענין התמידות שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וכל זה לא נכתב על צד הקרי כ\"א לכוונה גדולה ונפלאה וזה לפי שתפלת ערבית רשות ואינה חובה על כן לא נאמר בה שום לאו ואפילו העשה אינו עשה גמור, כי אין ציווי אל האש, שהרי נאמר ואש המזבח תוקד בו. ותפלת שחרית חובה ואסור לבטלה ע\"כ הוסיף לאו דלא תכבה. ותפלת המנחה נוסף על לאו דלא תכבה אמר אש תמיד, המורה על התמידות שלא יבטל ע\"י שום עסק בעולם כדמסיק במסכת ברכות <small>(ו:)</small> אמר רבי חלבו לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שכן אליהו לא נענה כי אם בתפלת המנחה כו', רבי יוחנן אומר אף בתפלת ערבית שנאמר <small>(תהלים קמא ב)</small> תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב, ר' נחמן בר יצחק אמר אף בתפלת שחרית שנאמר <small>(תהלים ה ד)</small> ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה. הנך רואה שלשון תמיד ולשון לעולם מורים על הזריזות והתמידות בתפלת המנחה ע\"כ נאמר כאן אש תמיד, ולהלן אמרו לעולם יזהר אדם כו'.\n\n <b>אך מאמר זה עדיין צריך למודעי,</b> כי ג' דעות אלו לא נזכרו כסדר מדריגתן כי היה לו לקבוע דברי ר' יוחנן באחרונה כדי לסדרן דרך לא זו אף זו, לא זו מנחה אלא גם שחרית, ולא זו שחרית אלא אפילו ערבית, ע\"כ נ\"ל ששלשתן מדברים מתפלת המנחה לבד, שכל אחד מהם מוסיף זמן למנחה כדמסיק בטור או\"ח סימן ק\"ח על המבטל איזו תפלה, אם יש לה תשלומין לאחר ב' תפלות, כי לדברי בעל הלכות גדולות יש תשלומין אפילו אם עבר ב' תפלות, ולדברי רבינו יונה אפילו אם עבר יומו כדמסיק בבית יוסף, על כן ראו ג' אמוראים אלו לדבר במעלת תהילת תפלת מנחה כי ר' חלבו אומר לעולם יזהר אדם בתפלת מנחה כדרך שנאמר אש תמיד שלא יבטלה בשום עסק בעולם.\n\n <b>רבי יוחנן מוסיף ליתן זמן למנחה,</b> אף אם נאנס ולא התפלל מנחה מ\"מ יזהר לשלם התפלה בערבית הסמוכה לה וזה\"ש אף בתפלת ערבית ר\"ל שיהיה נזהר להתפלל מנחה אף בערבית, שנאמר משאת כפי מנחת ערב וקשה למה קרא לערבית מנחה אלא ודאי שמדבר במי ששכח להתפלל מנחה שמתפלל ערבית ב' מתחילה ערבית והב' לתשלומי מנחה, לכך נאמר על תפלת ערבית, תכון תפלתי קטורת לפניך זו תפלת ערבית הבאה בשעת הקרבת הקטורת בין הערבים דהיינו בשעת העלאת הנרות ואח\"כ יתפלל אחת למנחה, הוא שקראה מנחת ערב.\n\n <b>ורב נחמן הוסיף לומר עוד אף בשחרית,</b> ר\"ל אף בשחרית יש תשלומין למנחה אע\"פ שעבר ב' תפלות ועבר גם יומו שנאמר בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה, וקשה בוקר בוקר למה לי, כי אין לומר שמדבר במי ששכח ערבית שמתפלל שחרית שתים שהרי ערבית רשות והדבר שהוא רשות אינו צריך תשלומין, ועוד מדקאמר אערוך לך ודאי בוקר זה מדבר בתפלת מנחה שנאמר בה <small>(ויקרא ו ז)</small> הקרב אותה בני אהרן לפני ה', מה שלא נאמר כן בשום אחת מהם ולפני ה' האמור כאן, היינו לך האמור להלן כי תפלה זו קרובה אל ה' יותר מכולם ומכאן למד לומר שפסוק זה מדבר במי ששכח מנחה ולא התפלל אותה אפילו בערבית שמתפלל בבקר ב'. ראשונה, תפלת הבוקר אשר עליה אמר, ה' בוקר תשמע קולי והשניה, לתשלומי מנחה ועליה אמר, בוקר אערוך לך ואצפה שהיה מצפה וממתין עד שהתפלל תחילה שחרית של חובה, ואמר לך דוגמת לפני ה' האמור כאן כי תפלת מנחה קרובה ביותר אל ה' מדה\"ר כי בלילה מדה\"ד שולטת ע\"כ אין הערבית כל כך עת רצון ולפיכך הוא רשות, והשחרית קרוב קצת אל הלילה שעברה, אבל המנחה שבצהרים רחוקה משני גבולים אלו, כמ\"ש <small>(תהלים לז ו)</small> ומשפטך כצהרים. ע\"כ סדרם הכתוב בפר' זו כסדר מדריגתן ערבית, שחרית, מנחה.\n\n <b>וכן סדרם דוד,</b> באומרו <small>(שם נה יח)</small> ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה. כמספר ואהמה דהיינו נ\"ז ברכות שבג' תפלות עם ברכת המינים, ולפי זה קאי לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה על שלשתן וכן מ\"ש אש תמיד תוקד על המזבח, ועל ענין התמידות אמר וזאת תורת המנחה כי גם דינה שלעולם, ותמיד, יזהר בה ומיושב ג\"כ מ\"ש ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, ע\"ד מ\"ש ה' בוקר, תשמע קולי בוקר, אערוך לך, והוא ליתן בקר ב' לתפלת המנחה כאמור.\n\n <b>כל הלילה עד הבקר.</b> המפרשים אמרו לפי שהעולה באה לכפר על הרהור הלב אשר עיקרו בלילה שנאמר מיכה בא) חושבי און ופעלי רע על משכבותם באור הבוקר יעשוה. ע\"כ זמנה כל הלילה. ובתנחומא <small>(פנחס יג, עיין שם)</small> מצינו סתירה לדעה זו שמסיק שם צדק ילין בה <small>(ישעיה א כא)</small> א\"ר יודא בר סימון לא לן אדם בירושלים ובידו עון כיצד תמיד השחר היה מכפר על עבירות של הלילה ושל בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום הה\"ד צדק ילין בה. וכתיב <small>(ישעיה לג כד)</small> העם היושב בה נשוא עון. כי ילין מדבר בלן בה, הוצרך להביא פסוק העם היושב בה על היום כי הוא זמן ישיבה ולא זמן לינה ושכיבה, ולפי זה תמיד של הלילה היה מכפר על עבירות היום, ועו\"ק למה אמר שזמנו של תמיד של בין הערבים כל הלילה ולמה לא הזכיר זה בתמיד של בוקר שזמנו כל היום, ועו\"ק שבפר' תצוה ובפר' פנחס לא הזכיר עולת הבוקר כ\"א פעם א', ותמיד של בין הערבים הזכיר ב\"פ, ונראה לפי שחטא היום כפול במעשה ובמחשבה ועוד שכל היום אדם פנוי לעבירה, ע\"כ הזכיר ב\"פ בין הערבים כי כפרתו כפולה וזמנו כל הלילה לכפר על חטא של כל היום, אבל הלילה אינו זמן הפעולה ועל הרוב עיקר חטא הלילה בהרהור כמ\"ש חושבי און ופעלי רע על משכבותם באור הבוקר יעשוה. ועוד שרוב הלילה האדם ישן על מטתו וא\"כ עולת הבוקר אינו מכפר כ\"א על ההרהור ולא פרט זמנו כל היום כי אינו צריך לכפר על חטא של כל הלילה.\n\n <b>ולבש הכהן מדו בד וגו'. </b>פירש הרמב\"ן שתרומת הדשן צריך בגדי כהונה ואין עבודה בשני בגדים מ\"מ פרט הכתוב אלו הבגדים לדבר שנתחדש בהם שיהא הכתונת כמדתו ושלא יהא דבר חוצץ בין מכנסים לבשרו, וקשה על זה למה פרט חידושין אלו כאן והיה לו לכותבם בפר' תצוה כי שם מקומו שמדבר בתיקון הבגדים.\n\n <b>ואומר אני ליישב זה,</b> לפי שעולה מכפר על הרהור הלב שעיקרו בלילה, ועיקר ההרהור בעריות כי מן זה ההרהור יבא לידי מעשה מעצמו דהיינו טומאת הקרי, ודבר זה נקרא גם שפיכות דמים כי הוצאת זרע לבטלה הבא ע\"י ההרהור דומה לשפיכות דמים דהיינו דם זרעיותיו כמו שלמדו מן פסוק שוחטי הילדים בנחלים <small>(ישעיה נז ה)</small> קרי ביה שוחטי וסוחטי <small>(נדה יג.)</small> וכבר ידעת שהמכנסים מכפרים על ג\"ע והכתונת מכפר על ש\"ד כדאיתא מס' ערכין <small>(טז.)</small> והעולה מכפר על ההרהור הכולל ג\"ע וש\"ד כאחד, ע\"כ נאמר בהרמת הדשן של העולה ולבש הכהן מדו בד. זהו הכתונת המכפר על ש\"ד ומכנסי בד המכפרים על ג\"ע, ולכך פרט אשר תאכל האש את העולה לומר לך אע\"פ שיש באפר תערובת שאר מינים מ\"מ אין הרמה זו בב' בגדים אלו כ\"א בעבור היות בה אפר העולה המכפר על ההרהור, ולפי שבאמת אין כאן לא ג\"ע ממש ולא ש\"ד ממש אלא דבר הדומה להם סד\"א שאף אם לא יהיה הכתונת כמדתו ואף אם יהיה דבר חוצץ בין מכנסים לבשרו לא עכב על כן פרט לומר שגם כאן יהיו כתיקונם מכל צד.\n\n <b>ובמדרש <small>(ויק\"ר ז ו)</small> אמרו,</b> זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה כל המתגאה נידון באש כו' אין כוונתו להוציא מקרא זה מידי פשוטו ולפרש הוא העולה על האדם המתגאה, אלא שדעת מדרש זה לומר שהעולה מכפרת על גסות הרוח ויש לו קצת סיוע מן פסוק והעולה על רוחכם <small>(יחזקאל כ לב)</small> דהיינו על גסות הרוח, ע\"כ דין העולה באש אשר טבעו לעלות, ע\"כ אמר הוא העולה על מוקדה כי מוקד אש המזבח העולה למעלה הוא כפרה על הגס רוח העולה בגדולות ונפלאות ממנו.\n\n <b>ועל כוונה זו הזכיר הרמת הדשן,</b> כי התיקון הוא הדשן שיאמר ואנכי עפר ואפר כאברהם ואז ירום ונשא וגבה מאד כי כל המשפיל עצמו הקב\"ה מגביהו וז\"ש והרים את הדשן, ולזה פרט ב' בגדים אלו שילבש הכהן המכפר ולבש הכהן מדו בד כמדתו שלא יהיה בגד נשיאתו ארוך ממנו אלא כמדתו כי מאן דלבש מדא ילבש מדא <small>(ברכות כח.)</small> כמדתו ולא ילך בגדולות ובנפלאות ממנו ומכנסי בד. המכפרים על ג\"ע כמ\"ש רז\"ל <small>(עיין סוטה ד:)</small> כל המתגאה כאלו בא על כל העריות כו', ושימת הדשן אצל המזבח כי גם המזבח מורה על גדר הענוה כמבואר למעלה פר' משפטים.\n\n <b>וי\"א לפי שהרמת הדשן מלאכה קלה ובזויה,</b> ויש לחוש שמא ילבש הכהן בגדים קצרים שלא יתלכלכו בדשן או ילבש איזו דבר חוצץ על בשרו שלא ילכלך בשרו באפר ע\"כ אמר שיהיה הכתונת כמדתו ושלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין מכנסים.\n\n <b>ופשט את בגדיו וגו'.</b> פירש\"י אין זה חובה אלא למדך תורה דרך ארץ כו', לפי שקשה לרש\"י שהרי בפר' אחרי מות <small>(טז כג)</small> נאמר ופשט את בגדי הבד, ולא נאמר שם בגדיו ולמדו רז\"ל <small>(ספרא אחרי יג)</small> שאינן באים משלו אלא משל הקדש וא\"כ למה קראן כאן בגדיו והלא אינן שלו, אלא שר\"ל שיעשה עם בגדי קדש אלו כדרך כל הארץ וכמו שהיה עושה עמהם אילו היו בגדיו ממש, כי כמו שאילו היו שלו ודאי היה פושטם בשעה שהוא עושה איזו מלאכה נמבזה ונמס והיה לובש בגדים פחותים, כך יעשה גם בבגדי קודש אלו ודון מינה ומינה מה בגדיו רשות אף אלו רשות דאל\"כ למנ\"מ תלאם הכתוב בבגדיו.\n\n <b>מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה.</b> פירש\"י במקום קדוש ואיזהו בחצר אהל מועד, ומ\"מ במקום קדוש מיותר גם תאכל יאכלוה אחד מהם מיותר, ומשמעות הלשון הוא שיש כאן בחינת האוכל והנאכל. בחינת האוכל, היינו שהכהן האוכל אותה צריך שידע שאכילתו משלחן גבוה היא ומן הדין שתהיה המנחה כליל לגבוה זולת שהקב\"ה נתן לו חלקו מאישיו, וא\"כ צריך הכהן לאכול חלקו במקום שנאכל חלק גבוה דהיינו בחצר אהל מועד כי שם מקום המזבח, ואע\"פ שבאמת המקום ההוא קדוש מ\"מ אין קפידא על האוכל מצד קדושת המקום כ\"א מצד שצריך להסמיך אכילתו אל אכילת המזבח להורות שכמו שאכילת המזבח מכפר כך אכילת הכהנים, הבעלים מתכפרין בהם.\n\n <b>אמנם בחינת הנאכלת היא המצה,</b> מצד היותו נקיה מן השאור יש במצה צד קדושה ע\"כ נאמר מצות תאכל במקום קדוש כי מצד בחינת המצה יש קפידא שיהיה המקום קדוש. ואח\"כ נתן טעם על שניהם כי על מ\"ש בחצר אוהל מועד יאכלוה. זהו לפי שחלקם נתתי אותה מאשי. ע\"כ צריכין שניהם להיות במחיצה אחת, ועל מ\"ש מצות תאכל במקום קדוש. נתן טעם ואמר קודש קדשים היא כחטאת וכאשם. כי החטאת והאשם הבאים על כפרת החטא נקראו קודש קדשים כי הצדיק גמור שלא חטא כלל קודש הוא לה' אבל החוטא ושב בתשובה הוא קודש קדשים, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בה, <small>(ברכות לד:)</small> ורז\"ל אמרו <small>(יומא פו:)</small> שהעושה תשובה מאהבה הזדונות נעשין לו כזכיות, כמו שיתבאר בע\"ה לקמן פר' וילך. וזה מדרגה גדולה שאינו בצדיק גמור מלבד שאר מעלות שזכרו רז\"ל שם, ע\"כ דין הוא שיהיה החטאת קודש קדשים, וכן המצה צריכה מקום קדוש מזה הטעם כי גם היא קודש קדשים מצד הרחקת השאור שבעיסה המחלל קדושת האדם.\n\n <b>וטעם הרחקת השאור נראה לפרש בב' דרכים.</b> הדרך האחד הוא, כדברי רבי אלכסנדרי שאמר <small>(ברכות יז)</small> רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וע\"ז הדרך פירשנו למעלה פסוק כל שאור וכל דבש לא תקטירו בפר' ויקרא ע\"ש, וע\"ז נאמר כאן קודש קדשים כחטאת וכאשם. כי ע\"י זביחת הקרבן האדם זובח יצרו ויבוקש והנה איננו ע\"כ גם המנחה באה נקיה מן השאור, אמנם ב' הלחם של עצרת באו דוקא חמץ כי אלמלא היצה\"ר לא היו התחתונים צריכין אל התורה יותר מן העליונים כי בטענה זו נצח משה המלאכים ואמר כלום יש יצה\"ר ביניכם כו', <small>(שבת פט.)</small> ועוד שמציאות היצה\"ר הכרחי ואלמלא הוא לא בנה האדם בית ולא נשא אשה, ובמקום התורה אין לחוש שמא יפרוץ גדרו כי התורה תבלין אליו.\n\n <b>אבל התודה היו בו חלת חמץ ומצה כאחד,</b> כי המצה לאות שכבר נכנע בעמל לבו כמ\"ש אצל ד' שצריכין להודות ויכנע בעמל לבם <small>(תהלים קז יב)</small> כי הרשעים ברשות לבם כו' ורז\"ל דרשו פסוק זובח תודה יכבדנני <small>(שם נ כג)</small> על הזובח יצרו ומתודה עליו כו' <small>(סנהדרין מג:)</small> ומשם ראיה שזביחת התודה היינו זביחת היצה\"ר, ע\"כ מביא לאות חלות מצות נקיות מן השאור אבל מ\"מ צריך עדיין אל היצה\"ר לקיום המין ע\"כ היו גם חלות חמץ, והיו ג' חלות מצה כנגד חלה אחת של חמץ לבטל מציאתו ברובו כי כל אדם ישלש שנותיו באורייתא תליתאי במקרא, ומשנה, ותלמוד, וחלק רביעי יתן אל קיום גופו.\n\n <b>אמנם לפי שלא מצינו במנחת חוטא שום חמץ,</b> נוכל לומר בהפך זה שזה שמביא קרבן על חטאו מעצמו בלא הכרח ודאי לא נשאר בו כלום מן השאור הפנימי, אבל הזובח תודה אחר שבאו עליו יסורים המכריחים אותו על התשובה ודאי נשאר בו רושם מן השאור הפנימי ותדע ותשכיל כי חמץ אותיות מצה והם שוים במבטא כי הה\"א והחי\"ת מתחלפין באותיות אחה\"ע, אך שיש לחמץ מספר ג' יתר על מצה וכנגד זה היה כנגד כל חלות חמץ ג' של מצה כדי שיהיו שוים בכמות, ויש בזה רמז שיש ליצה\"ר יתרון על היצה\"ט מספר ג' הם ג' טענות שזכר בספר חובת הלבבות שיש ליצה\"ר על היצה\"ט ואם יבא לנצחו אזי יעמדו כנגדו חוט המשולש במקרא ומשנה ותלמוד ואז יהיה פשר דבר ביניהם חציו לה' וחציו לכם.\n\n <b>דרך שני הוא היותר נכון וקרוב לשמוע,</b> שהמצה סימן אל ההכנעה כעיסת מצה שאינו עולה למעלה ומצה של חג הפסח יוכיח כי היא סימן חירות וגאולה, לפי שלא חשק ה' בישראל כ\"א בעבור שהם ממעטים את עצמם כמו שלמדו <small>(בחולין פט)</small> מן פסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט. <small>(דברים ז ז)</small> כי מה ה' שואל ממך כ\"א ליראה <small>(שם י יב)</small> שהענוה מביאה לידי יראה וכל עוד שההכנעה מצויה בתחתונים ביותר לפ\"ז ביותר תגלה ותראה מלכות שמים כי הוא ית' גאות לבש ואין עוד מלבדו. וזהו טעם גלות מצרים להכניעם בכור עוני, וחסו בשם ה' <small>(צפניה ג יב)</small> וע\"י ההכנעה יצאו לחירות מן המלכיות ונכנסו בעול מלכות שמים ולפיכך דין החמץ בשריפה דוקא כי נימוס קלוסין הוא שכל המתגאה נידון באש כדאיתא במדרש על פסוק זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה. כי הרוצה לעלות למעלה כטבע החמץ העולה למעלה ראוי להיות נידון באש אשר טבעו לעלות למעלה. ולפיכך דין החמץ במשהו כי בכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן הגאוה שארז\"ל <small>(סוטה ה.)</small> לא מינה ולא מקצתה, הרי שאסרו אפילו משהו מן הגאוה כך משהו מן החמץ אסור וכן ארז\"ל <small>(אבות ד ד)</small> מאוד מאוד הוי שפל רוח, בפני כל אדם והוא רמז להפלגת הענין ולהרחיקו מכל וכל.\n\n <b>ולדברי ר' אלכסנדרי שהמשיל היצה\"ר לשאור שבעיסה,</b> נוכל לומר שלכך אסרו גם המשהו לפי שארז\"ל <small>(ב\"ר כב ו)</small> מתחילה דומה היצה\"ר לחוט של עכביש דהיינו משהו ואח\"כ הוא מבצבץ ועולה עד שיהיה כעבותות העגלה ויעלה חמס גבר לאין מרפא, ע\"כ לא יהיה קטן בעיני האדם אפילו משהו ממנו כי מעט מן השאור מבצבץ ועולה כאמור, ומטעם זה היו מביאים על קרבן תודה ל' חלות מצות כי אצל ד' שצריכין להודות נאמר ויכנע בעמל לבם. ואחר ההכנעה ראוי שיקריבו חלות מצות ל' ואולי הוא כנגד המלכות שנקנית בל' מעלות והם כוללים כל מיני התנשאות השייכים למלך, וזה המתגאה אחד בכולם, או במקצתם, אחר שנכנע בעמל לבו יביא ל' מצות המורים על ההכנעה לומר שלא נשאר בהם עד אחד ואפילו משהו אין בו. וי' של חמץ המורה על הרוממות והתנשאות ליתן כל הגדולה והרוממות לסבה ראשונה ית' הכלול בי' ספירות בלימה וכבוד אלהים הסתר דבר. ומטעם זה המצה סימן גאולה וחירות בכ\"מ הן ביציאת מצרים, הן בקרבן תודה, כמ\"ש <small>(תהלים קז ב)</small> יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר וגו', וזה קאי על כל ד' שצריכין להודות שנגאלו בעבור שנכנע בעמל לבם וגו' וע\"כ הוא מקריב חלות מצות. הן במנחות, כי ע\"י הקרבנות נגאל האדם מיד היצה\"ר אשר מצודתו פרוסה עליו ללכדו בחבלי עוני והוא יוצא לחירות מן היסורין ומן המלכויות ומן מלאך המות, ע\"י הקרבן המביאו לידי רוח נשברה והכנעה ע\"כ דין המנחות לאפות מצה והם דומים לחטאת ואשם בדרך שנתבאר.\n\n <b>במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת.</b> המפרשים אמרו כדי לכסות על החוטאים כי יאמרו שעולה הוא מקריב, וזה טעם חלוש שהרי עכ\"פ נגלה עונו כשיראו שאינו מקריבו כליל לעולה, ועוד שהרי העולה זכר וחטאת נקיבה, והנה בענין העולה י\"א שבאה על הרהור עבירה וי\"א שהעולה מן אותן קרבנות אשר בלי עון ירוצון <small>(תהלים נט ה)</small>. והנה לאומרים שיש בעולה צד כפרת חטא טעמו של דבר כי הלב המונח בצד שמאל סבה לכל חטא כי הלב חומד וכלי המעשה גומרין ע\"כ שחיטת שניהם בצפון, להורות כי לב הותל הטהו <small>(ישעיה מד כ)</small> ומצפון תפתח הרעה <small>(ירמיה א יד)</small> ולאומרים שאין העולה באה כ\"א דורון וראייתם ממ\"ש <small>(תהלים סו יג)</small> אבוא ביתך בעולות, נוכל לומר כי החוטא אחר שנתן אל לבו לשוב בתשובה ולהביא חטאת לכפרה מאז הוא מרוצה וקרבנו מרוצה לפני הש\"י כאילו הקריב עולה המעולה שבכל הקרבנות.\n\n <b>וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר וגו'.</b> פירש\"י והוא הדין לכל הקדשים, ומ\"מ הדבר צריך ביאור למה כתבה התורה דין זה דווקא גבי חטאת הבא לכפרה, וכפי הפשט נוכל לומר לפי שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם <small>(פסחים ל;)</small>, וסד\"א דווקא בקדשים קלים הנאכלים לב' ימים ולילה אחת שהמאכל מתעכב בקדירה זמן רב ע\"כ הוא בולע כ\"כ הרבה עד שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, אבל קדשי קדשים שאינן נאכלין כ\"א ליום אחד ולילה אחת סד\"א שבזמן מועט כזה אינו בולע כל כך הרבה ויש תקנה אף לכלי חרס בשטיפה קמ\"ל.\n\n <b>ועל צד הרמז קרוב לשמוע,</b> שטהרת הכלים יש להם דמיון לטהרת החוטא המקריב חטאת, כי כמו שהכלים יש מהם שבולעים הרבה מן האיסור ולא יוכל לצאת ע\"י שטיפה ואין להם תקנה כ\"א בשבירה, ויש מהם שאינן בולעים הרבה מן האיסור ויש להם תקנה בשטיפה, כך יש לך אדם חוטא שבולע הרבה מן האיסור וקשה לו לעזוב ההרגל ואין לו תקנה כ\"א בשבירת לבו כי הוא הכלי שנתבשל בו האיסור, ויש לך אדם שאינו בולע הרבה ויש לו תקנה בכל דהו כדרך שארז\"ל <small>(ערכין טו:)</small> מאי תקנתיה של מספר לה\"ר אם ת\"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר <small>(משלי טו ד)</small> מרפא לשון עץ חיים. ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר <small>(שם)</small> וסלף בה שבר ברוח. ומן חטא לה\"ר יוקח לכל חטאת ולכל עון שבזמן שאין ב\"ה קיים אין תקנה לעם הארץ כ\"א בשבירת לבו הכלי שנתבשל בו החטא, ולת\"ח יש תקנה בכל חטא ע\"י ת\"ת, וחטא בני עלי יוכיח שאינו מתכפר בזבח ומנחה אבל מתכפר הוא בת\"ת <small>(ר\"ה יח.)</small>.\n\n <b>ע\"כ כתבה התורה דין הכלים אצל החטאת,</b> לומר לך שבזמן שאין זבח ומנחה אז טהרת החוטא כטהרת הכלים, כי כל עם הארץ נמשל לכלי חרס ואינו יוצא מידי דופיו כ\"א בשבירת לבו, וכל ת\"ח יש לו דין כלי נחושת שיש לו תקנה ע\"י מריקה ושטיפה מבית ומחוץ, כך כל ת\"ח יש לו תקנה ע\"י התורה שנמשלה למים המטהרו מבית ומחוץ כי ע\"י התורה יהיה תוכו כברו כמ\"ש מבית ומחוץ תצפנו <small>(שמות כה יא)</small> כדרך שנתבאר שם בפר' תרומה, וזה הדבר שאמרנו שכל אדם דומה לכלי מה. ויש ראיה ממה שארז\"ל <small>(סנהדרין נב:)</small> למה ת\"ח דומה לפני עם הארץ כקיתון של זהב סיפר עמו דומה לכלי כסף נהנה ממנו דומה לכלי חרס כו', ונראה שעל זה נאמר <small>(איכה ד ב)</small> בני ציון היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר, היה מקונן על אנשי הסגולה שנמשלו לזהב וכתם ואבני קודש, שהיו מרבים סעודות בכ\"מ בראש כל חוצות עם עמי הארץ עד שגרמו גלות להם ולבניהם, כמ\"ש כל המרבה סעודתו בכ\"מ לסוף מחריב ביתו כו' ומסיק שם בפרק אלו עוברין <small>(מט. עיי\"ש)</small> לסוף גולה כו' ועל זה אמר תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות שהיו מרבים סעודתם בכ\"מ עם עמי הארץ ואמר מיד בני ציון היקרים, כד\"א <small>(משלי כ טו)</small> וכלי יקר שפתי דעת, המסולאים בפז כי מתחילה היו נמשלו לכלי זהב וע\"י שתשתפכנה בראש כל חוצות איכה נחשבו לנבלי חרש, אותן השלמים שנקראו מעשה ידי יוצר הכל, כי הכל נברא ביד אחד זולת השלמים נבראו בב' ידים <small>(מדרש תהלים קלט כו)</small> ואיך ירדו ממדרגה זו אל דיוטא תחתונה זו.\n\n <b>ובהצעה זו נ\"ל ליישב מה</b> שארז\"ל <small>(שבת קה:)</small> כל המתעצל בהספדו של ת\"ח ראוי לקברו בחייו שנאמר <small>(יהושע כד ל)</small> ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר מצפון להר געש, מלמד שגעש עליהם ההר לקברם ומנא ליה לומר כן שמא איזו עון אחר גרם להם שגעש עליהם ההר, והנה בתמנת סרח פירש\"י בתמונת חרס דהיינו שמש ובשופטים <small>(ב ט)</small> כתיב חרס במקום סרח, והנה על פי דרכו של רש\"י נ\"ל לפרש בתמנת לשון בתמונה אבל חרס נ\"ל שהוא לשון כלי חרס ור\"ל שלא נהגו בו דין ת\"ח להספידו כראוי אלא קברוהו בתמונת שאר עם הארץ שנמשל לחרס הנשבר שאינו יוצא מידי סרחונו ודופיו לעולם, לכך גרס בשופטים חרס במקום סרח כי הסרח דהיינו סרחון מעשיו ממשילו לכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו וסרחונו כ\"א בשבירה, ואצל ת\"ח לא כך המדה שהרי ארז\"ל <small>(ברכות יט.)</small> אם ראית ת\"ח עובר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום כי ודאי עשה תשובה, כי מסתמא הוא עוסק בתורה והיא כפרתו למרק חטאו ומורק ושוטף מבית ומחוץ במי התורה, ואע\"פ שסתם ת\"ח נמשל לכלי זהב שבקל הוא להעביר מעליו מעט אבק ושמץ דופי שעליו מ\"מ כשחטא והלך בעצת הנחש המשילו לכלי נחושת כי הלשון נופל על הלשון, ועל שם שהיה מצחו נחושה להעיז בבוראו ומורק ושוטף כאמור. ומפסוק זה אנו למדין גם הלכות גיעול הכלים שכדרך תשמישו כך טהרתו.\n\n <b>וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'.</b> לא נאמר אשר יקריב לה' בכל הקרבנות כ\"א אצל השלמים אשר בלי עון ירוצון לפי שהם קרובים אל ה' יותר מכל הקרבנות הבאים על החטא, ומטעם זה כתיב בסמוך <small>(ז כט-ל)</small> המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה', ידיו תביאנה את אשי ה'. הזכיר בכולם לה' כי באלה חפצתי נאם ה'. והבט ימין וראה שלא הזכיר בשום קרבן שהבעל יביא בידיו חלק של גבוה כ\"א בשלמים ידיו תביאנה, לפי שכל מי שיש לו כעס מן המלך ורוצה לכפר ולקנח פני רוגזו אז הוא שולח המנחה לפניו ע\"י שליח כדרך שאמר יעקב <small>(בראשית לב כ)</small> אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו. אבל המביא למלך איזו מתנה דרך דורון וכבוד אז הוא מביא המנחה בידיו בעצמו ולא ע\"י השליח. וזהו ההבדל שבין חטאת ואשם הבאים על חטא המעשה, והעולה הבאה על חטא ההרהור, ובין השלמים. כי אותן קרבנות הבאים להסיר פני כעסו של השי\"ת אינו דין שידיו תביאנה כי נראה כחוצפא כלפי שמיא לפיכך הוא משלחם ע\"י הכהנים אבל השלמים שהם דורון ומתנה ידיו תביאנה.\n\n <b>וי\"מ פסוק</b> המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו, שראוי שיברכוהו ויאמרו יהי רצון שכל קרבנותיו שיביא לה' יהיו מזבח שלמיו, לא חטאות ואשמות ועולות אבל אצל העולה נאמר זאת תורת העולה היא העולה ר\"ל היא לבדה יביא ולא ישנה באולתו להביא שנית עולה על חטא ההרהור, כ\"א שלמים בשעה שיש שלום בינו לבין בוראו.\n\n <b>ועל צד הרמז יתכן לפרש ה' פעמים זאת תורת שנאמרו בפר' זו,</b> כנגד ה' חומשי תורה שהעוסק בהם דומה כאילו הקריב ה' מיני קרבנות אלו עולה, ומנחה, וחטאת, ואשם, ושלמים אבל המילואים לא היו כ\"א לשעה ולא לדורות וכדרך זה מצינו ה' זאת תורת בפר' מצורע כי גם שם ארז\"ל <small>(ערכין טו:)</small> מאי תקנתיה של מספר לה\"ר אם ת\"ח הוא יעסוק בתורה כו', ואם כן התורה מצלת מן לה\"ר המסבב ה' מיני צרעת אלו והעוסק בה' חומשי תורה ניצול מהם כדרך שפירש בעקידה שבכל ספר נזכר עונש חטא הלשון. כך בקרבנות אלו העוסק בה' ספרים אלו דומה כאלו הקריב ה' מיני קרבנות אלו,\n\n <b>כי העוסק בספר בראשית, דומה כאלו הקריב עולה.</b> והוא זאת תורת העולה כי בו מבואר תורת העולה כי הבל הקריב עולה מבכורות צאנו <small>(בראשית ד ד)</small> וכן בנח כתיב ויעל עולות במזבח <small>(שם ח כ)</small> וכן אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו <small>(שם כב יג)</small> וכן ביעקב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק <small>(שם מו א)</small>.\n\n <b>והעוסק בספר שמות, כאלו הקריב מנחה.</b> כי כל המנחות באות מצה ובספר זה מבוארים כל דיני מצה והוראתה וצירופה לקרבן פסח שנאכל על מצות וכתיב <small>(שמות לד כה)</small> לא תשחט על חמץ דם זבחי.\n\n <b>והעוסק בספר ויקרא, כאלו הקריב חטאת.</b> אע\"פ שכל הקרבנות מבוארין בספר זה מ\"מ עיקר הספר תורת החטאת הוא, כי אחר שחטאו ישראל בעגל אשר הוא היה התחלה לכל חטאת ולכל עון נתן ה' מקום לחוטאים שיוכלו לבא לידי כפרה ע\"י הקרבן ואגב זה נזכרו כל הקרבנות שיש בכולם צד חטא חוץ מן השלמים.\n\n <b>והעוסק בספר במדבר, כאלו הקריב אשם.</b> כי בו נאמר כל תורת האשם בפר' נשא <small>(במדבר ה ו)</small> איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההוא וגו'. ואע\"פ שכבר נאמר דין האשם בפר' ויקרא <small>(ה יד)</small> מ\"מ נשנית שם לדבר שנתחדש בו כמו שפירש\"י שם, וא\"כ ע\"י לימוד הפר' עם הדבר שנתחדש בו נגמר כל תורת האשם.\n\n <b>והעוסק בספר דברים, כאלו הקריב שלמים.</b> כי בפר' כי תבא <small>(כז ז)</small> נאמר וזבחת שלמים ואכלת שם וגו'. וכן בפר' ראה נאמרו כל דיני השלמים קדשים קלים כמ\"ש <small>(שם יב כז)</small> ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל. ושם נגמרו דיני השלמים מחמת כמה דברים שנתחדשו בהם. ע\"כ נאמרו ה' זאת תורת אלו כי העוסק בכל ספר מיוחד שכרו הרבה כאלו הקריב מין אותו קרבן המבואר באותו ספר. והמשכילים יבינו לרבים ענין יקר זה כי ברור ונכון הוא.\n\n\n <b>ויהי ביום השמיני.</b> זה יום שמיני למילואים נראה מזה שגם יום זה הוא מכלל ימי המילואים שקדמו לו וזה אינו, שהרי הכתוב אומר <small>(ויקרא ח לג)</small> כי שבעת ימים ימלא את ידכם. ואע\"פ שיום זה מלואים לחנוכת המזבח מ\"מ מה ענין חינוך אהרן ובניו לחנוכת המזבח. ואולי לפי שר\"ל כי בעצם היום ההוא נראה ה' אליהם ולא בימים הקודמים ע\"כ הוצרך ליתן טעם מה יום מימים לפי שהיה יום זה שמיני דבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר ז' חול ומספר שמיני קודש כדעת המדרש <small>(יל\"ש שמות רמא טו)</small> האומר שכל קלוסו של משה היה באז, ומאז באתי לדבר בשמך, אז ישיר משה כו', כי אז היינו אחד רוכב על ז' והוא להשליט את השי\"ת על כל ז' כוכבי לכת ועל כל הנמצאים שנתהוו בז' ימי בראשית, וע\"כ נראה להם ה' ביום זה דווקא מצד היותו שמיני כי מספר זה מיוחד אליו ית'. וזה טעם הקרבן שאינו מרוצה כ\"א מן יום הח' והלאה, וזה טעם שהמילה שבח' דוחה השבת שבז' כי הרוחני דוחה הגשמי.   <b>ומה שיום ח' זה נטל עשר עטרות,</b> רמז למה שארז\"ל <small>(ערכין יג:)</small> כינור של ימות המשיח יהיה ח' נימין ושל העוה\"ב י' נימין לפי שלימות המשיח ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי ה' אחד רוכב על ז' כוכבי לכת מנהיגי העה\"ז, אבל לעה\"ב שיהיו מופשטים מן החומר לגמרי יתוסף בהם השגה שיכירו כח מלכותו ית' על כל נבדלים העליונים הכלולים במספר ט' בסוד ארון ט' וכפורת טפח ואז השמיני יעלה למספר י', ע\"כ בא הרמז ביום שמיני זה שנטל י' עטרות לומר כי יש בו מעין של העה\"ב כי שם יראו את כבוד ה' עין בעין וכן ביום זה נאמר כי היום ה' נראה אליכם.   <b>ולזקני ישראל.</b> לא מצינו שדבר אל הזקנים כלום, ואם כדברי המפרשים שדבר לאהרן בפני זקני ישראל שלא יאמרו אהרן מעצמו נכנס לעבודה הלא כבר נאמר בפרשת צו <small>(ח ג)</small> ואת כל העדה הקהל וגו', ושם הכניסו לעבודה בפני כל העדה ומה היה צריך לזה כאן שנית. ונ\"ל לפי שנאמר <small>(ויקרא ד יג-טו)</small> ואם כל עדת ישראל ישגו, וסמכו זקני העדה ידיהם על ראש הפר. וכמו כן בקרבנות צבור אלו שבאו לכפרה על וישחטו שעיר עזים <small>(בראשית לז לא)</small> ועל מעשה העגל מסתמא עשו בו ככל התורה המפורשת בפר' ויקרא בחטאת הקהל ע\"כ קרא לזקנים, ואע\"פ שלא נזכר כאן שסמכו ידיהם מ\"מ מסתמא עשו הסמיכה ואע\"פ שכל חטאת הקהל קרבנו פר, שאני הכא שחטאו בשעיר ועגל על כן רצה ה' שיביאו שעיר ועגל.   <b>קח לך עגל בן בקר לחטאת.</b> יש מקשים למה עגל של אהרן בא לחטאת ועגל של ישראל בא לעולה, ואמרו בזה לפי שבחטא העגל לא חטא אהרן במחשבה שהרי ודאי לא נתכוין לשם ע\"ז כלל ועיקר חטאו היתה במעשה שעשה העגל בפועל כמ\"ש <small>(שמות לב לה)</small> ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. מה ת\"ל אשר עשה אהרן אלא להורות בא שאהרן לא חטא כ\"א בעשיית העגל, ולא במחשבה, ע\"כ קרבנו עגל לחטאת המכפר על חטא המעשה, אבל ישראל שחטאו גם במחשבה כי ודאי לשם ע\"ז נתכוונו ע\"כ קרבנם עגל לעולה הבא על חטא ההרהור. ומה שקשה על פירוש זה הלא ישראל חטאו גם במעשה שהרי השתחוו לו ויזבחו לו ולמה לא הביאו לכפרה עגל לחטאת. נ\"ל שעל חטא הזביחה הביאו לכפרה השעיר לפי שנאמר <small>(ויקרא יז ז)</small> ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים והיכן מצינו שזבחו ישראל לשעירים שאמר לשון עוד אלא ודאי שעל מה שנאמר בעגל ויזבחו לו קאי כי זביחה זו ודאי היתה לשעירים לשדים לא אלוה כי כל המעשה ההוא היה מעשה שטן ושעירים ירקדו שם <small>(ישעיה יג כא)</small> ע\"כ נאמר קחו שעיר עזים לחטאת אבל אהרן שלא זבח לו כלל הביא עגל לחטאת לכפר על מה שעשה העגל.\n\n <b>ומ\"ש בקרבן של אהרן והקרב לפני ה'. ובקרבן העם נאמר לזבוח לפני ה'.</b> י\"א לפי שהזביחה כשרה בזרים אבל לא ההקרבה, ול\"נ לפי שזבחי אלהים תכליתם להביא לידי רוח נשברה וישראל חטאו גם ברוח ההרהור ע\"כ נאמר בהם לזבוח לפני ה' שאחר הזביחה יהיו לפני ה', אבל אהרן שלא חטא במחשבה ע\"כ מיד אחר קיחת העגל לחטאת נאמר והקרב לפני ה' כי מיד ותיכף נעשה קרוב אל ה' אחר מעשה הקיחה.\n\n <b>ואל בני ישראל תדבר לאמר.</b> מה שצוה משה לאהרן שידבר אל ישראל ולא צוה הוא בעצמו להם, לפי שרצה משה להראות לכל ישראל שאהרן נקי מן חטא העגל דאל\"כ איך יצוה הוא להם קחו לכם עגל לכפרה והרי יאמרו לו טול קורה כו' או יהיה פירושו ע\"ד קשוט עצמך תחילה כו' <small>(ב\"ב ס;)</small> לפיכך מתחילה קח לך עגל בן בקר לקשט את עצמך תחילה ואח\"כ ואל בני ישראל תדבר לאמר שיתקשטו גם המה ואז גם המה יכולין לקשט אחרים וזהו לשון לאמר.\n\n <b>קחו שעיר עזים לחטאת.</b> לכפרה על מה שזבחו זבחיהם לשעירים לכך נאמר לזבוח לפני ה' ולא לשעירים כדרך שעשו בזביחה לעגל כאמור. ובתורת כהנים <small>(ויקרא ט ג)</small> דרשו מה ראו ישראל להביא יותר מן אהרן אלא אמר להם משה אתם יש בידכם מתחילה ויש בידכם מסוף. בתחילה שנאמר <small>(בראשית לז לא)</small> וישחטו שעיר עזים, בסוף שנאמר <small>(שמות לב ח)</small> עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, אבל אהרן לא היה לו חלק כ\"א בעגל ע\"כ. ויש לדקדק למה הוציא את אהרן מכלל מעשה דשעיר עזים והלא גם לוי היה במעשה ההוא ואדרבא שהיה לו חלק גדול במעשה ההוא יותר על אחיו כמו שפירש\"י על פסוק שמעון ולוי אחים, <small>(בראשית מט ה)</small> ועוד למה הזכיר לשון קודם וסוף הל\"ל אתם יש בידכם ב' עבירות ולמה תלה העון במוקדם ומאוחר, ועוד מה ענין כפרת שעיר עזים לכפרת עון העגל, גם פסוק ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'. צריך ביאור כי לא פורש בו להיכן קרבו, ומהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו מה יעשו עוד נוסף על מה שכבר עשו.\n\n <b>והקרוב אלי לומר בהיתר ספיקות אלו.</b> שבעל מדרש זה סובר שהא בהא תליא שאותו מעשה של וישחטו שעיר עזים היה סבה גם למעשה עגל, יען כי מהידוע שמדת הקנאה שהיתה באחי יוסף גרמה להם אותו מעשה של וישחטו שעיר עזים ומאז נשתרשה בתוכם מדת הקנאה לדורות כמ\"ש <small>(תהלים סט י)</small> כי קנאת ביתך אכלתני. היא קנאת בית ישראל המצויה בין ישראל בכל הדורות יותר מבכל האומות עד שיצא העגל הזה מתוך שרבים קנאו במשה במחנה כקרח ועדתו, וכן באותו זמן רבים קנאים פגעו בו וזאת תורת הקנאות לחשוב עליו עלילות דברים לאמר כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. כדי לפרוק עולו מעליהם ולמנות עליהם העגל הזה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז כי הקנאה המסבבת פירוד הלבבות היא שעמדה להם שנפרדו איש מעל אחיו כי בטלו מצות ואהבת לרעך כמוך. וזהו החטא הקודם המסבב גם המאוחר שלסוף פנו עורף גם אל ה' ובטלו מצות ואהבת את ה' אלהיך. ומטעם זה ארז\"ל <small>(ב\"ר לח ו)</small> שכל זמן ששלום בין ישראל אפילו עובדים ע\"ז הנח לו שנאמר <small>(הושע ד יז)</small> חבור עצבים אפרים הנח לו אבל חלק לבם עתה יאשמו. וביאור דבר זה תמצא יפה ומתוקן בחבורי עוללות אפרים חלק א' מאמר כ\"ג ומשם תוכל להבין מה שתלה בעל מדרש זה ב' מיני עון אלו בקודם ובמאוחר כי אחת גוררת חבירתה, וכן מצינו <small>(מלכים א' יב כח)</small> בירבעם שעשה העגלים מקנאתו במלכות שלמה.\n\n <b>ובהצעה זו מיושב</b> מה שלא היה אהרן צריך להיות לו חלק בכפרה שהוא על הקודם וישחטו שעיר עזים, דהיינו פירוד הלבבות שהיו בין האבות כי כבר תיקן אהרן זה במה שאחז במדת השלום כי שמוע מזבח טוב וכן ישראל ראו לתקן שניהם ביום זה ז\"ש ויקרבו כל העדה וגו' כי כשראו כל העדה שהם צריכין לכפרה על וישחטו שעיר עזים שגרמה להם הקנאה ופירוד הלבבות, ועל המאוחר והוא מעשה העגל שעל ידו נתרחקו מעל ה' ופנו אליו עורף ולא פנים, הנה זולת הקרבן ראו לתקן כל זה במעשה ממש שלא יהיה כטובל ושרץ בידו, וז\"ש ויקחו את כל אשר צוה משה היינו הקרבנות ויקרבו כל העדה שקרבו זה אל זה בקירוב הלבבות וקימו וקבלו עליהם להיות באחוה וריעות לתקן חטא הקודם מעשה שעיר עזים הבא מתוך פירוד הלבבות, ואח\"כ תקנו גם חטא המאוחר ויעמדו לפני ה' כי פנו אל הש\"י פנים ולא עורף, וכאשר ראה משה כושר לבבם זה עם זה, וכי היו שלמים עם ה', היה הדבר ישר מאד בעיניו כי טוב הוא יותר מן הבאת קרבן כמ\"ש <small>(שמואל א' טו כב)</small> הנה שמוע מזבח טוב. ועל זה אמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו כי כלום צוה ה' על דברי עולה וזבח כ\"א לשמוע בקול ה' כי בזה הדבר, מיעט מעשה הקרבנות לומר כזה תעשו גם לדורות ומי יתן והיה זה לבבכם כל הימים כי בזכותו וירא אליכם כבוד ה', כמו שאתם פונים פניכם מול השכינה כך יאר ה' פניו אליכם כדרך שבא ליראות כך בא להראות.\n\n <b>וכפר בעדך ובעד העם.</b> כפרתו של אהרן כפולה, אחת כנגד מה שחטא הוא, שנית מה שהחטיא גם את העם כמ\"ש <small>(שמות לב כא)</small> כי הבאת עליו חטאה גדולה. אבל בכפרת העם לא נאמר כ\"א וכפר בעדם כי המה תלוין בו והוא לא תלוי בהם. ועוד, שכפרת אהרן הוא בעצם כפרת העם, כי בזמן שמנהיגי ישראל מתוקנים אז כל העם מתוקנים וקלקולם הוא אשמת העם כמ\"ש <small>(ויקרא ד ג)</small> אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כי שגגת תלמוד עולה זדון ובזמן שהוא חוטא גם בשגגה אז שגגתו סבה לאשמת העם שיאשמו גם במזיד ע\"כ כפרתו הוא כפרת כל העם.\n\n <b>ד\"א ובעד העם. קאי על קרבן העם,</b> ומה שזכרו כאן אצל כפרתו, לומר לך שכפרת אהרן תלויה בכפרת העם שאם יתכפר העם אז גם לך יש כפרה, אמנם אם לא יתכפר העם אז גם לך אין כפרה ותקנה, כי כל המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו ואין מספיקים בידו לעשות תשובה כדי שלא יהיה הרב בג\"ע ותלמידו בגיהנם, לפיכך אין לו כפרה כ\"א בתנאי זה שיכפר גם בעד העם אשר החטיא.\n\n <b>וי\"א שאהרן לא היה צריך כפרה,</b> כ\"א על חטא המעשה ולא על חטא ההרהור כמבואר למעלה בפסוק קח לך עגל, והעם היו צריכין ג\"כ כפרה על חטא המעשה לפיכך נאמר בכפרת אהרן וכפר בעדך ובעד העם לומר לך שגם העם צריך אל כפרתך על חטא המעשה אבל בכפרת העם שהביאו עגל לעולה לכפר גם על חטא המחשבה נאמר וכפר בעדם לבד, כי אהרן לא היה צריך לכפרה על ההרהור כי לא חטא במחשבה כלל כ\"א במעשה ובלי ספק שלא נתכוין לשם אלהות.\n\n <b>ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם.</b> במהות חטא זה רבו הדעות בילקוט <small>(שמיני תקנד)</small> מסיק בשם ר' מני על שנכנסו שתויי יין, וע\"י שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, וי\"א שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, וי\"א על שלא היה להם בנים, וי\"א על שלא נשאו נשים, וי\"א על שהורו הלכה בפני משה רבן, וי\"א על שהיו מהלכים ואומרים מתי ימותו ב' זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, וי\"א שעון העגל שעשה אהרן גרמה להם ודרשו על זה פסוק ישלם שנים לרעהו <small>(שמות כב ט)</small> וכל הדעות הללו אע\"פ שיש להם קצת סמך מפסוקים אחרים מ\"מ הרי מקרא זה מכחיש כל הדעות ההם שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ש\"מ שלא היה בהם חטא אחר כ\"א זה.\n\n <b>ע\"כ חל עלי חובת ביאור להמליץ בעד כל הדעות הללו,</b> ולומר שכולם מצאו להם סמך מן פסוק זה לפי שקשה להם הלא כבר נאמר <small>(ויקרא א ז)</small> ונתנו בני אהרן הכהנים אש וגו', שמצוה להביא מן ההדיוט ואיך יאמר אשר לא צוה אותם. ואין לומר כדברי מהרי\"א שהיה להם ליקח אש הקטורת ממזבח העולה שהרי ציווי זה היה אחרי מות בני אהרן ושם נאמר <small>(שם טז יב)</small> ולקח מלא המחתה גחלי אש מלפני ה' וגו'. ע\"כ ראוי לפרש אש זרה זו על צד הזרות והרמז על שאר דברים שנרמזו באש זרה.\n\n <b>כי דעת האומר שתויי יין נכנסו,</b> סובר שאש זרה זה מדבר ביין הבוער באדם כאש כמ\"ש <small>(ישעיה ה יא)</small> מאחרי בנשף יין ידליקם, והוא דליקה ממש מן השריפה אשר שרף בקרבם היין ואע\"פ שפר' יין ושכר אל תשת. עדיין לא נאמרה להם מ\"מ על דרך הקריבהו נא לפחתך. היה להם לידע מסברא כי אין לבא בשער המלך והוא שכור. וראיה גדולה לדעה זו מ\"ש <small>(שמות כד יא)</small> ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויין לשליחת יד על מה שאכלו ושתו וזנו עיניהם מן השכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה וארז\"ל <small>(ויק\"ר כ י)</small> שלא רצה הקב\"ה לערבב שמחת התורה והמתין להם עד יום זה, וקשה מה יום מיומים ועוד שהרי גם יום זה נקרא שמחת לבו שכן דרשו רז\"ל <small>(תענית כו:)</small> ביום חתונתו זה מ\"ת וביום שמחת לבו זה חנוכת ביהמ\"ק, והיה לו להמתין עוד אלא לפי שביום זה חזרו ושנו באולתם ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר בערה בקרבם מצד היין ומתוך רוב שתיה באו לפני ה' אשר לא כדת ע\"כ לא רצה ה' להמתין להם עוד, כדי שלא יהיה הדבר בעיניהם כהיתר כי העובר עבירה ושנה בה הותרה לו <small>(יומא פו:)</small> וע\"כ נאמר לאהרן אחרי מות ב' בניו ציווי בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' <small>(טז ג)</small> ביום צום כפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו לא מתוך לב גס כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה <small>(חבקוק ב ה)</small>.\n\n <b>ולמ\"ד שלא נשאו נשים,</b> היה אש התאוה בוער בהם כי כל מי שאינו נשוי מלא הרהורי עבירה מן אש זרה וברותחין קלקלו ברותחין נדונו <small>(סנהדרין קח:)</small> וכן מצינו בגמרא נורא בי עמרם כו' <small>(קידושין פא)</small> על חמדת נשים הבוער בקרבו כאש בנעורת.\n\n <b>ולמ\"ד שהיו חסרים מעיל,</b> ידוע שהמעיל מכפר על לה\"ר <small>(ערכין טז)</small> ואלו ספרו לה\"ר על משה ואהרן ואמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו וכו' רצו בזה שאינן ראויין להיות מנהיגים כ\"א מצד זקנתם לא מצד מעלתם וכל מספר לה\"ר מקריב אש זרה גחלים בערו ממנו כמ\"ש <small>(משלי כו יח)</small> כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, והיינו זיקי דנור כי יצא כברק חצו וע\"כ דינו באש כמ\"ש <small>(תהלים קכ ג-ד)</small> מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. ולכן נדונו גם המה באש ואילו היו לבושי מעיל היה מכפר עליהם על לה\"ר ויכלול דמיון האש מדת גסות הרוח כי כל גס רוח רוצה לעלות למעלה כטבע האש העולה למעלה וע\"כ דינו באש, כמבואר למעלה בפר' צו על ארז\"ל הוא העולה על מוקדה כל המתגאה נידון באש <small>(ויק\"ר ז ו)</small> ובני אהרן הגיסו לבם בהקרבה זו והיינו אש זרה ודבר זה יכלול הרבה דעות, הן דעת האומר שהיו שתויי יין דהיינו מתוך לב גס, הן דעת האומר שלא נשאו נשים בעבור רוב גסות רוחם בחשבם כי אין על עפר משלם, הן דעת האומר שלא נטלו עצה זה מזה בעבור רוב גסות רוחם, הן דעת האומר שהורו הלכה בפני משה רבן כי לרוב גסות לא נטלו רשות ממשה, הן לדעת האומר ואני ואתה ננהיג שררה כו'.\n\n <b>ומ\"ד שלא היה להם בנים,</b> נראה שסובר גם הוא כדעת המדרש האומר שנפקד עליהם עון העגל, ולפי שבע\"ז כך הוא המדה שהקב\"ה פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים <small>(שמות לד ז)</small> ולכבוד אהרן היה הקב\"ה מאריך אפו וגבה דיליה מן בני בנים, אך לפי שלא היה להם בנים נפקד העון עליהם. ואולי שבשעת שימת אש זרה היו מהרהרין באש העגל כי השליך שם אהרן הזהב ויצא העגל הזה וחשבו שע\"י האש זרה נעשה הנס ההוא כך הרהרו בשימת אש זה שיעשה להם נס על ידו, וה' ידע מחשבות לבם כי אש זרה המה מקריבים לפניו ע\"כ דנם באש כדרך שנאמר בעגל וישרוף אותו באש <small>(שם לב כ)</small>.\n\n <b>ודעת האומר שלא היו רחוצי ידים ורגלים,</b> סובר שהיינו אש זרה לפי שלא קדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור היו חולין במקום קודש וע\"כ נקרא האש אש זרה כי הזרות הפך הקדושה כמ\"ש <small>(ויקרא כב י)</small> וכל זר לא יאכל קודש, לכך נאמר איש מחתתו. כאילו היתה מחתה שלו שאין בה צד קדושה וכל זה מצד שלא קדשו ידיהם ורגליהם, ועל שחטאו במים ע\"כ נדונו באש השולט במקום שאין מים מצויין לכבותו.\n\n <b>הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש.</b> פירש\"י והיכן דבר ונקדש בכבודי <small>(שמות כט מג)</small> אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, ואין צורך לזה שהרי נאמר כאן ועל פני כל העם אכבד א\"כ פירוש הכתוב כך הוא ונקדש רצה לומר הבית יהיה נקדש בדבר שהוא כבודי שעל ידו אכבד על פני כל העם, ואין זה כ\"א בקרובי השי\"ת כי כל הקרב הקרב ביותר אל השי\"ת ממנו ילמדו כל הפחותים מערכו ק\"ו לומר אם אש אחזה בלחים מה יעשו קוצים יבשים כסוחים ואז יקחו כולם מוסר וזהו כבודו של השי\"ת על פני כל העם.\n\n <b>וזהו שפירש\"י,</b> אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך, ובמה יודע איפה שהם גדולים אלא ודאי שכך ביאור הענין שהקב\"ה אוחז בשני קצוות, הקצה האחד הוא שהקב\"ה מדקדק עם הצדיקים יותר מבזולתם, הקצה השני שמענישם אפילו על שגיאה קטנה, וכל זה כדי שילמדו מהם ק\"ו הנזכר כל הפחותים מערכם, מה שלא היו יכולין ללמוד ק\"ו זה אם היה מעניש איזו אדם בינוני או אם היה מענישו על איזו עון גדול, והכתוב אומר ועל פני כל העם אכבד משמע שכולם יהיו נזהרים בכבודי מאז והלאה כי כולם יקחו מוסר בק\"ו זה ואם לא היו גדולים גם ממני אז לא יגיע מוסר זה לכולם, כי הגדולים מערכם יאמרו לא תגיע בעדינו הרע ולא יוקח מוסר זה כ\"א לפחותים מהם, ואפילו לשוים להם במדריגה לא יגיע כי כל אחד יטעה לומר אני גדול מחברי, זולת מי שהכל מודים בו שהוא גדול מכולם ממנו יוקח מוסר לכל וזהו ענין קידוש השם כי מאז יראו את ה' קדושיו, וזהו שאמר בקרובי אקדש במי שהוא קרוב אלי יותר מזולתו בו אקדש כי על ידו על פני כל העם אכבד יגיע המוסר לכולם והוא שנאמר <small>(ויקרא טז א)</small> בקרבתם לפני ה' וימותו. לפי שהיו קרובים אל ה' יותר מזולתם ע\"כ וימותו.\n\n <b>וזהו טעם ותאכל בקצה המחנה.</b> שדרשו רז\"ל <small>(ילקו\"ש תשלב)</small> בקצינים שבמחנה וכאמרו רז\"ל <small>(ב\"ק ס.)</small> אין הפורענות בא לעולם כ\"א בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ\"א בצדיקים כו', וביאור הדבר שלכך מתחיל בצדיקים בעבור שיקחו הרשעים מוסר וז\"ש ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו' יפחדו וידאגו לנפשם שלא יקרה להם כאשר קרה לאלו בראותם כי לא ישא ה' פני איש. וזה פירוש יקר.\n\n <b>יין ושכר אל תשת וגו'.</b> סמך ציווי זה לכאן לפי שלא נברא היין כ\"א לנחם בו האבלים <small>(עירובין סה)</small> ויחשוב אהרן שבאבלו לפחות מותר לו לשתות יין ע\"כ הזהירו כאן שאפילו באבלו אסור לו לשתותו דרך שכרות, ורש\"י פירש על וידום אהרן שקבל שכר על שתיקתו שנתיחד לו לבדו דבור זה, רמז כאן שנקרא שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך ע\"כ נתיחד אליו הדבור להורות לו שלא יהיה כל כך שכור עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אלא יהיה כל זמן מיושב בדעתו עד שיוכל להשיב, ז\"ש וידבר ה' אל אהרן לאמר במלת לאמר חתם לו כל הענין לומר לך שיהיה מוכן תמיד לאמר ולהשיב למלך ב\"ה וכל מצוה זו באה לו בזכות וידום אהרן.\n\n <b>ד\"א רמז כאן למה שאמרו רז\"ל <small>(שם סה.)</small> נכנס יין יצא סוד,</b> לפיכך נתיחד אליו הדבור כמלך המגלה לעבדו איזו סוד ולא רצה שידעו בו אחרים ורמז לו שלא יוכל האדם לבא בסוד ה' כ\"א בתנאי זה שלא ישתה יין שהרי כשנכנס יין יצא הסוד, ע\"כ נתיחד אליו הדבור כמגלה לו לבד איזו סוד ומזהירו שלא ישתה יין כדי שלא יגלה הסוד.\n\n <b>ד\"א לפי שהשתיקה יש לספק בה,</b> אם הוא שותק ומצטער וקורא תגר בלבו על משפטי ה' או אם הוא שותק ושמח בלבו כמדת הצדיקים ששמחין ביסורין, ע\"כ נתיחד אליו הדבור כדי לגלות על טוהר מחשבתו שהרי אין הקב\"ה משרה שכינתו כ\"א מתוך שמחה ודבור זה היינו ששרתה עליו השכינה מתוך שמחת לבבו בזה נודע לכל כי היה שמח ביסורין כמדת הצדיקים.\n\n <b>ד\"א לפי שדמימה זו,</b> היא הוראה שאינו מתפעל בכל המאורעות שבגופות ובודאי כולו שכלי כאחד מצבא המרום כי מצד השכל אין האדם מתפעל מהם, ע\"כ דין הוא להתיחד אליו הדבור בלא אמצעי כי גם הוא נעשה רוחני כמשה מצד דמימה זו.\n\n <b>ד\"א לפי שאזהרת השתיה יש בה רמז אל השתיקה,</b> כי כל שכור מרבה דברים כמ\"ש <small>(משלי כג כט-ל)</small> למי שיח וגו' למאחרים על היין וגו' וכתיב <small>(זכריה ט יז)</small> ותירוש ינובב בתולות, על כן בזכות וידום אהרן נתיחד אליו דבור זה כי על ידו לא ירבה בשיחה בטילה או מזקת כי הלה\"ר תלתא קטיל <small>(דב\"ר ה י)</small> לכך נאמר ולא תמותו מלבד מה שהשכרות ממית בטבע כמ\"ש <small>(משלי יד יב)</small> יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות, יש דרך ישר ס\"ת שכר כי ע\"י השכר הכל בעיניו למישור כאמרו רז\"ל <small>(יומא עה.)</small> כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות דומות בעיניו למישור שנאמר <small>(משלי כג לא)</small> יתהלך למשרים, וזהו שנאמר ואחריתו דרכי מות כי האחרית מן יש דרך ישר הוא אותיות שכר והוא דרכי מות כי הוא ממית הן בדרך עונש הן בדרך הטבע.\n\n <b>ורמז בפרשה זו אימתי אסור לשתותו,</b> הוא שאמר בבואכם אל אהל מועד רמז ששיכור אסור לבא אל היכל מלך ית' להתפלל לפניו, ואימתי מותר לשתותו כשהוא מקדש את יום השבת הקודש בכניסתו וביציאתו כמו שלמדו רז\"ל <small>(פסחים קו)</small> מן פסוק זכור את יום השבת זכרהו על היין כו' זה\"ש ולהבדיל בין הקודש ובין החול בכניסה ויציאה ואף גם זאת לא ישתה אותו דרך שכרות עד שיהיו כל העריות הטמאות עליו למישור אלא ישתה באופן שיוכל להבדיל בין הטמא לטהור ובאופן שיוכל להורות בני ישראל את כל החוקים ולא יטעה בהוראתו.\n\n <b>הן היום הקריבו את חטאתם וגו'</b> משה קרא תגר על אלעזר ואיתמר מדוע לא אכלתם את החטאת, ואהרן התנצל את עצמו ואמר ואכלתי חטאת היום ונ\"ל כדברי מהרי\"א ששעיר זה שנשרף היינו שעיר עזים לחטאת האמור למעלה שהיה קדשי שעה, ולכך לא רצה אהרן לאכול ממנו לפי שחשב במה דברים אמורים שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כשהכהנים אין להם חלק באותו עבירה אבל בשעיר זה שהיה כפרה על מעשה העגל שזבחו שם זבחיהם לשעירים כמבואר למעלה בפסוק קח לך עגל, וחטא זה היה אהרן הגורם ודומה כאילו היה לו חלק בה ע\"כ אין דין שיאכל ממנו אהרן כדי שיתכפרו הבעלים כי דומה כאילו גם הוא היה מן הבעלים, ומאחר שראו בני אהרן שאביהם לא רצה לאכול ע\"כ לא אכלו גם המה ממנו ושרפוהו.\n\n <b>וזה ביאור הענין,</b> כי משה קצף על אלעזר ואיתמר הנותרים מן המיתה של נדב ואביהוא שנשרפו על שהקריבו אש זרה וחשב משה כי גם אלו הקריבו אש זרה כי מאחר שדין החטאת לאכילה והמה שרפוהו ודאי אש זה ששרפוהו בו אש זרה הוא ע\"כ קצף עליהם ואמר היה לכם לזכור מה שקרה לאחיכם ולמה הותרתם והיה לכם לאוכלו כי אותה נתן לכם לשאת את עון העדה שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו וגו', רצה להוכיח במופת שחטאת זה היה על מעשה העגל דאל\"כ איך יתכן שביום זה שהקריבו בני חטאתם ועולתם של ציבור לכפר עליהם תקראנה אותי כאלה שבו ביום ימותו שני בני, שאם כבר היו ראוין לשליחות יד והמתין להם הקב\"ה שלא לערבב שמחת התורה היה לו להמתין גם יום זה שמחת לבו של הקב\"ה בחנוכת המזבח, אלא ודאי שרצה ה' שביום זה ימחה עון העגל מכל וכל מישראל ומאהרן ביום אחד כי אהרן ישלם שנים לרעהו וישראל מתכפרים בחטאת ועולה וזה מופת שהחטאת בא על עון העגל, וא\"כ אם אכלתי מחטאת זה היום הייטב בעיני ה' הלא גם אני מן הבעלים, ומאחר שאני לא אכלתי גם בני לא רצו לאוכלו לכבודי וייטב הדבר הזה בעיני משה.\n\n <b>וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם.</b> מלת אליהם צריך ביאור, כי מה שפירש רש\"י שחוזר לאלעזר ואיתמר שיהיו גם המה שלוחים במצוה זו לפי שכולם הושוו בדמימה, אינו מחוור כי לא נזכרו אלעזר ואיתמר קודם זה, גם הפסוק אומר וידום אהרן אבל לא אלעזר ואיתמר והקרוב אלי לומר שנרמז במלת אליהם ענין יקר מאד ובא למעט כל האומות והוא כדרך שכתבו רבים מן המפרשים ענין איסורי המאכלות שיש שחשבו שהמה בריאות הגופות ורפואתו כי המאכלים ההם מולידי ליחות רעות ולדעה זו נטה הרמב\"ן, ואינו כן שהרי כל האומות אוכלי בשר השקץ והעכבר וכל הטמאים וכולם חזקים אף בריאים אין כושל בהם ואוכליהם לא חלי ולא מרגיש.\n\n <b>אלא ודאי שכל אלו אין הכוונה בהם כי אם אל רפואות הנשמה.</b> כי הם משקצים הנפש הטהורה ומגרשים רוח טהרה וקדושה מן האדם ומולידין אטימת השכל ותכונת האכזריות כן כתב בעקידה ובמהרי\"א והראיה על זה שפרה שנולדה מחמור אסורה כי היוצא מן הטמא טמא ש\"מ שהמוליד נותן תכונה רעה שבו בנולד ממנו, ועל זה הדרך נאמר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. ומ\"ם של וממפריסי מיותרת כי הל\"ל ממעלי הגרה ומפריסי פרסה, אלא שמילי מילי קתני וה\"ק אך את זה לא תאכלו אפילו אם יש לו כל סימני טהרה והיינו אם הוא נולד ובא ממעלה הגרה לבד כגון פרה מגמל או ממפריסי פרסה לבד דהיינו פרה מחזיר כך פירשו הקדמונים, וכן נתנו טעמים בכל הסימני טומאה שכולם מורים על קושי הבשר ומזג רע שבו המוליד תכונות רעות בגוף האוכל ואין להאריך בזה. וע\"ז נאמר <small>(איוב יד ד)</small> מי יתן טהור מטמא, וכי אפשרי שמן דבר טמא יצא טהור וכי לא אחד הוא המוליד והנולד כי העובר ירך אביו הוא.\n\n <b>וזהו שמסיק בויקרא רבה</b> <small>(יג ב)</small> משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים כו' כך העכו\"ם שאינן לחיי עה\"ב כירק עשב התיר להם את הכל אבל ישראל שהם לחיי העה\"ב צוה להם זאת החיה אשר תאכלו. ואולי מטעם זה אמר זאת החיה אע\"פ שמסיים בבהמה מ\"מ התחיל בחיה לומר שכל הרחקות אלו הם לצורך הנפש שנקראת חיה, הנה מדרש זה מסכים מכל צד לדברינו דאל\"כ מה ראה על ככה ליתן טעם על מצוה זו למה לא נתנה לעכו\"ם יותר מעל כל מצוה שבתורה, אלא ודאי שרצה לתרץ יתור לשון של אליהם שבא למעט העכו\"ם, ולומר לך שמסתמא אין שום עכו\"ם רוצה לקיים שום מצוה אם לא שיודע שיש בה תועלת גם בעולם הזה שהרי על כל פנים אין להם חלק בעה\"ב כמ\"ש <small>(דברים ז י)</small> ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וכדי שלא יטעו העכו\"ם לחשוב שטעם איסורי מאכלות לשם בריאות הגופות וירצו גם המה להתנהג על פי הרפואה, ע\"כ אמר לשון אליהם לומר לך דווקא לישראל שהם לחיי העה\"ב יש תועלת במצוה זו אבל לעכו\"ם אין תועלת בשמירת מצוה זו כי בלאו הכי אינן לחיי העוה\"ב.\n\n <b>את הגמל כי מעלה גרה הוא.</b> הול\"ל כי פרסה איננו מפריס שזה עיקר טעם אל הטומאה וכן בשפן וארנבת קשה זה, ובחזיר אמר כי מפריס פרסה הוא הל\"ל כי אינו מעלה גרה, ולמה התחיל בכולם בסימן טהרה שלהם וביאור ענין זה שסימן טהרה שבכולם מוסיף טומאה על טומאתן כדרך שאמרו בעשו <small>(בר\"ר סה א)</small> שנמשל לחזיר שפושט את טלפיו להראות כאילו כשר ותוכו מלא תוך ומרמה וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו כמדת הצבועים המראים את עצמם כשרים והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור שתוכו וברו שוין לרעה, כמו שפירש\"י על פסוק ולא יכלו דברו לשלום <small>(בראשית לז ד)</small> וע\"כ הפרסת פרסה בחזיר הוא סימן טומאה לפי שבפרסה זו הוא יכול להטעות הבריות ולהראות כאילו הוא כשר וכן בהפך זה בגמל ושפן וארנבת, ואע\"פ שכל מדות אלו אינן שייכין בבהמות מ\"מ הם מולידים תכונה רעה זו בגוף האוכלם כי כל אוכלם יאשמו <small>(ע\"פ ירמיה ב ג)</small> להיות מן כתות הצבועים המראים את עצמם כשרים כמו עשו וחביריו.\n\n <b>ובזה מיושב מה שדרשו <small>(ויק\"ר יג ה)</small> את הגמל זו בבל,</b> שנאמר <small>(תהלים קלז ה)</small> בת בבל השדודה אשר שישלם לך גמולך שגמלת לנו. ואת השפן זו מדי, כי מעלה גרה היא שמגדלת צדיקים שנאמר <small>(אסתר ב כא)</small> ומרדכי יושב בשער המלך. ארנבת זו יון, כי מעלת גרה היא. אלכסנדרוס כד חזי לשמעון הצדיק קאים על רגלוהי ומברכו כו' <small>(עיין יומא סט.)</small> החזיר זו אדום, שמפריס פרסה מראה עצמו כשר וגרה לא יגר שאינו מגדל צדיקים אלא הורגן כו'. ויש להתפלא על מדרש זה מה ראה על ככה להוציא כל המקראות האלו מפשוטם אלא ודאי שכוונתו לתרץ ד' לשונות כי, שהזכיר, שעשה מן הסימן טהרה טעם על הטומאה, ובלי ספק שכוונת הפסוק לרמוז על מדת הצבועים שסימן טהרה שלהם מוסיף להם טומאה וזה לא יצדק בבהמות כלל כ\"א באדם, ע\"כ ר\"ל שכל האוכל מהם מקבל טבעם כי הדבר הנאכל ישוב לטבע האוכל. והביא ראיה מן המפורסמים שכל ד' מלכיות אלו האוכלים מן ד' מינים אלו כולם קבלו טבעם שהם מראים את עצמם ככשרים כאילו כוונתם להטיב לישראל ותוכם רע ומר כי כל מחשבותם רק רע כל היום, וישראל לא נזהרו מהם בראותם כי הם מגדלים קצת צדיקים ובאמת שלצורך הנאתם עשו כן ותוכם היו שונאי ישראל.\n\n <b>ומ\"ש את הגמל זו בבל,</b> אין כוונתו לפרש המקרא ולהוציאו מפשוטו אלא לומר לך שתואר הגמל מצוי במלכות בבל, כי כשם שהגמל מעלה גרה הוא ומצד זה הוא נראה כשר כך מלכות בבל הראו את עצמם כגומלי חסדים עם ישראל והכתוב אומר <small>(תהלים קלז ה)</small> אשרי שישלם לך גמולך שגמלת לנו וגו' לומר לך שהגמול ההוא היה על צד הזיוף, וכן מדי ויון שהיו מקרבים הצדיקים כמרדכי ושמעון הצדיק והכל על צד הזיוף, וכן אדום עושים כמעשה החזיר שמראין טלפיהם ככשרים לומר שאין פושטין ידיהם בגזל ליקח ממון ישראל בזרוע והם הורגים אותם ואין להאריך מזה יותר, ועל צד המליצה עשה סמך מן גמל לבבל ושפן למדי כו' ומ\"מ לעולם אין כוונתו לפרש המקראות חוץ מפשוטם.\n\n <b>ואת אלה תשקצו מן העוף.</b> מן משמע מקצת ממנו דהיינו המיעוט לפי שבעופות אחז\"ל <small>(חולין סג:)</small> שהטהורים מרובים מן הטמאים ע\"כ מנה הטמאים ובבהמות טמאים מרובים ע\"כ מנה הטהורים בפר' ראה, <small>(דברים יד ד-ה)</small> וטעמו של דבר לפי שיסוד העפר יותר עב וגס ומוליד עכירת השכל יותר מן האויר, והבהמות יש בהם חלק גדול מן יסוד העפר יותר מן יסוד האויר ומטעם זה אינן יכולין לעוף באויר, ע\"כ הטמאים מרובים לרוב עפרורית שבהם ועל צד הזרות נמצא בהם גם טהורים זעיר שם. ובהפך זה העופות יש בהם חלק גדול מיסוד האויר הזך והדק יותר מיסוד העפר, ע\"כ רובם טהורים ועל צד הזרות נמצאו בהם קצת טמאים והמה מעטים כי הארץ מגדלת גשמיות והאויר מגדל טהרה ורוחניות לכך נאמר <small>(ויקרא כ כה)</small> והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, הקדים בבהמות הטהורים ובעופות הטמאים, לפי שכל בורר דבר מתוך חבירו בורר המועט מתוך המרובה וכאלו אמר שיבדיל בבהמות הטהורים מתוך הטמאים ובהפך זה בעופות.   <b>והתקדשתם והייתם קדושים וגו'.</b> לפי שארז\"ל <small>(שבת קד)</small> הבא לטהר מסייעין לו הבא לטמא פותחין לו, אבל מ\"מ אין מסייעין לו לכך נאמר אצל הבא לטהר והתקדשתם והייתם קדושים דרך הודעה לומר שאם תתחילו להתקדש מלמטה, אז ודאי והייתם קדושים כי אני מקדש אתכם מלמעלה ומסייע לכם כדי שתהיו קדושים כמוני כי קדוש אני. אבל אצל הבא לטמא אמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ולא אמר והייתם טמאים לפי שאינו מילתא דפסיקא כי אע\"פ שהאדם מתחיל בקלקלה מ\"מ שמא לא אהנו מעשיו אחר שאין מסייעין לו מן השמים, אלא פותחין לו כי הפתח פתוח לו ואין סוגר בעדו. ועל צד הרמז אמר ונטמתם חסר אל\"ף לומר לך שיחידו של עולם ברוך הוא סר ממנו ואין לו חלק בטומאתו ומעשיו ירחקוהו.\n\n <b>כי אני ה' המעלה אתכם וגו'.</b> על פירש\"י קשה למה פרט זה במצוה זו יותר מבשאר מצות, ועוד יש כמה שינויים בין השרץ השורץ, ובין השרץ הרומש על הארץ הדבוק ביותר בקרקע שאין הלוכו ניכר כי בו נאמר על הארץ ולא בשורץ, וברומש הזכיר טומאה אצל הנפש שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם ובשורץ אמר ולא תשקצו את נפשותיכם.\n\n <b>ע\"כ אומר אני,</b> שכל הקרב הקרב ביותר אל הארץ ורחוק הוא מן האויר יש בו חלק גדול מן העפרוריות, מן אותן הגבוהים קצת מן הארץ כי הוא פונה ומביט אל מקור חוצבו, וזה טעם שאין האדם הולך על ארבע כי חציו גשמי וחציו רוחני ופנה למעלה, ולשון טומאה גרוע מן לשון שיקוץ המורה על דבר נתעב אל האדם אע\"פ שאין טומאה בעצמותו, לפיכך הרומש על הארץ ונגרר עליה שאין הלוכו ניכר יש בו חלק גדול מן העפרוריות, לפיכך הוא מטמא הנפש ביותר ולפי שהגוף עלול ביותר לקבל טומאה מן הנפש ע\"כ אמר בשרץ השורץ שהוא רחוק קצת מן הארץ אל תשקצו את נפשותיכם, שאינן גורמין לנפש כ\"א שיקוץ ולא טומאה ולא תטמאו בהם היינו הגוף העלול ביותר ומקבל גם הטומאה, אבל השרץ הרומש על הארץ שהוא גרוע ממנו נאמר בו ולא תטמאו את נפשותיכם וק\"ו לגוף וק\"ו לשיקוץ ונתן טעם לדבר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים מקום נמוך, אל א\"י שהוא גבוה מכל הארצות <small>(זבחים נד;)</small>, כדי להרחיק אתכם מן העפרוריות השולט ביותר במקום נמוך שאין האויר שולט שם כבמקום גבוה ע\"כ תהיו זהירים ביותר מן השרץ הרומש על הארץ וזה טעם נכון וברור.\n\n <b>וטעם השחיטה יוכיח,</b> כי השחיטה באה להסיר טומאת העפרוריות שבבהמה שנוצרה מן הארץ, אבל הדגים שנוצרו מן המים שמקורם טהרה אינן צריכין שחיטה כלל אלא באסיפה לבד סגי, והעופות שנוצרו מן הרקק עירוב עפר ומים די להם בסימן א' למיעוט העפרוריות שבהם ומה שהמים מביאים טומאה על האוכל תמצא מבואר לקמן פר' חקת בסוד הפרה שמטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים.\n\n\n <b>אשה כי תזריע וילדה זכר.</b> ארז\"ל <small>(נדה לא)</small> איש מזריע תחילה יולדת נקבה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, והמפרשים כתבו שזה ענין טבעי, וק\"ל מה צורך בהודעת ענין זה בפרשה זו המדברת מטומאת יולדת שבעה לזכר וי\"ד לנקבה, ועוד מה ענין מצות המילה לכאן אע\"פ שנוכל לומר שרצה ליתן טעם למה נתנה המילה בשמיני והוא כדי שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים <small>(שם לא;)</small> שהרי יש לה טומאת ז' מ\"מ כדי ליישב כל הקושיות בדרך אחד אומר אני שכל זה נמשך בדרך טבע מן חטא הקדום כמ\"ש וטהרה ממקור דמיה, כי החטא הקדום של חוה הוא מקור נפתח לדמים טמאים אלו לחטאת ולנדה כמו שמצינו <small>(בעירובין ק:)</small> אמר רב יצחק בר אבדימי הרבה ארבה עצבונך. אלו שני טיפי דמים דם נדה ודם בתולים כו', וכן משמע בירושלמי פרק במה מדליקין <small>(הל' ו)</small> שחטא של חוה הוא מקור לדם נדה, לכך נאמר וטהרה ממקור דמיה כי כל הנשים צריכין טהרה על חטא ראשון אשר ממנו נתפשטה הטומאה והזוהמא בעולם וגרם לכל הנולדים טומאת ז', כי אילו לא חטא האדם היה כמלאך אלהים למעלה מן מערכת ז' כוכבי לכת ובחטאו הוסר ממנו הרוחניות ונפל תחת ממשלת המערכה אשר מצדם נמשכה הטומאה לאדם כי כל דבר גשמי נופל תחת מספר ז' כוכבי לכת, וז' ימי בראשית, וכל שמיני רוחני כי הוא למעלה מז' כמבואר למעלה פר' שמיני <small>(ט א)</small>.\n\n <b>וזה טעם טומאת ז' ליולדת</b> כי כל זה נמשך לה מן החטא הקדום וממנה נתפשטה הטומאה בזכר הנולד לפי שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, וא\"כ זרע האשה עיקר בזכר הנולד ואין חוששין בו לזרע האב כי טפל הוא לזרע האשה ולפ\"ז הושפע גם על הזכר הנולד מן אמו טומאת ז' והיינו הערלה שיש בה טומאה שהרי אמרו רז\"ל <small>(פסחים צב)</small> הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, ע\"כ דווקא ביום השמיני ימול הנולד כי כטהרת אמו כך טהרת הנולד ממנה שעל כל פנים אינו יכול להיות בלא טומאת ז' כמו אמו שיש לה טומאת ז' וטהרתם בשמיני שהוא רוחני, אבל הנקיבה שזרע האיש עיקר בה שהרי איש מזריע תחילה יולדת נקיבה, כשם שאין לזכר שום טומאת ז' כי דווקא על חוה הטיל הנחש זוהמא ולא על אדם כך אין לנקיבה הנולדת שום טומאה. וזה טוב להשיב למינים האומרים אם הזכר יתוקן בהסרת הערלה נקיבה במה תטהר.\n\n <b>וטעם לטומאת שבועים לאשה עצמה בלידת נקיבה,</b> דין הוא שתהיה לאשה טומאת פי שנים כנגד שתי נקיבות כי כל נקיבה בפני עצמה נמשך לה טומאת ז' מן חטא הקדום על כל הנקיבות שבעולם ע\"כ מן הראוי שתטמא י\"ד ימים ז' של עצמה עוד ז' של בתה כי הוסיפה בעולם טומאה על טומאתה ומזה הטעם יצירת הזכר למ' יום ושל נקיבה לשמונים יום כי בידוע שבזמן שהזרע חם ביותר אז הוא ממהר להתבשל ביותר ולהיות עובר בבטן המלאה וידוע שזרע האשה חם יותר מן זרע האיש כי אשה מזרעת אודם שבו וכל אודם נוטה על החום ביותר ואביו מזריע לובן שבו וכל לובן נוטה על הקרירות ביותר ודם ושלג יוכיח ואש ומים, לפיכך נאמר <small>(בראשית ג טז)</small> ואל אישך תשוקתך ורז\"ל אמרו <small>(כתובות פו.)</small> יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא לפי שיש באשה יותר חום טבעי הנוטה על התשוקה. לפיכך הזכר הנולד מזרע האשה שהוא חם ביותר נגמרה יצירתו מהרה תוך מ' יום, אבל הנקיבה נולדת מזרע האיש שהוא קר ואינו מתבשל מהרה ע\"כ לא נגמרה יצירת הנקיבה כ\"א לפ' יום, וזהו טעם טומאת מ' לזכר ושמונים לנקיבה. אמנם לדעת רז\"ל שבין זכר בין נקיבה יצירת כולם למ' יום והטעם הוא למ' ופ' לפי שכל נקיבה קרה ולחה, ע\"כ צריכה אמה זמן רב לנקות את עצמה מן רוב הליחות המוטבעות בה מן הנקיבה מה שאין כן בזכר.\n\n <b>וכפר עליה הכהן וטהרה.</b> כפרה זו היא על עון הקדום של חוה שגרם לה צער הלידה ומתוך צערה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה לאמר א\"כ למה זה אנכי הרה עמל ויסורין, וראיה ממ\"ש וטהרה ממקור דמיה מן אותו מקור נפתח לחטאת ולנדה כי הוא גרם לה כל זה והיינו עון חוה כאמור, גם לשון דמיה כולל העון מלשון דמיהם בם <small>(ויקרא כ כז)</small>.\n\n <b>וי\"א שכפרה זו על השבועה,</b> שנשבעת שלא להזדקק לבעלה משעה שכורעת לילד <small>(נדה לא:)</small> לפיכך היולדת זכר מתחרטת מהרה מרוב שמחה ע\"כ כפרתה ממהרת לבא אבל היולדת נקיבה מצטערת ואינה מתחרטת מהרה ע\"כ כפרתה מתאחרת ואע\"פ שאין השבועה חלה כלל דאל\"כ איך מותרת לבעלה אחר ז' לזכר וי\"ד לנקיבה בלא כפרה שהרי הבאת הכפרה אחר מ' לזכר ופ' לנקיבה, כי באמת אין כאן שבועה כי אין הדבר בידה שהרי היא משועבדת לבעלה ודומה למי שנשבע שאינו רוצה לפרוע חובו, מ\"מ צריכה כפרה על שהוציאה מפיה השבועה והרהרה בלבה לקרא תגר על ה' מתוך צערה ע\"כ קרבנה חטאת לכפר על חטא המעשה כי עקימת שפתיה חשוב כמעשה, ועולה על הרהור הלב, ויש כדמות רמז לזה ממ\"ש וטהרה ממקור דמיה שאם נשבעה בכעסה ודאי רתיחת הדמים היה סבה לזה כי המה סבה לכל כעס וכל כעס מקורו מן הדמים ורתיחתן ע\"כ אמר וטהרה ממקור דמיה.\n\n <b>אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'.</b> סמך פר' נגעים לפר' הקודמת המדברת במילה לומר לך שהמילה דוחה את הנגעים, כי בכל מקום המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת כמבואר למעלה פר' ויקהל על אמרם ז\"ל הקדים שבת למשכן לומר לך שהשבת דוחה מלאכת המשכן ועל צד הרמז נ\"ל ארז\"ל <small>(נדרים לא:)</small> גדולה מילה שדוחה את הנגעים, לפי שסתם מילה סבה למילת כל ד' ערלות ומכללם ערלת הפה וכשהוא נימול מערלת הפה לא יספר לה\"ר ואז לא יבא לידי נגעים הבאים על לה\"ר <small>(ערכין טו:)</small> ועל זה קרא משה תגר באמרו <small>(שמות ה כג)</small> ומאז באתי לדבר בשמך וגו' כדעת המדרש <small>(ילק\"ש שמות קעד)</small> האומר כל פרקמטיא של משה היתה באז כו' רמז למילה, וכן מסיק בהדיא בילקוט פר' בשלח <small>(רמא טו)</small> בפסוק אז ישיר משה. שנקרע הים בזכות המילה שניתנה ביום ח' כמספר אז, וכן כל אותן אז שמזכיר במדרש דברים רבה בפסוק אז יבדיל משה <small>(ד מא)</small> כי גם בו רמז למילה המצלת מן ש\"ד כמבואר למעלה פר' בא בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם <small>(י י)</small> וכן הצלת נפשו לא היתה אלא באז שנאמר <small>(שמות ד כו)</small> אז אמרה חתן דמים למולות. וכן קנתירו לא היה אלא באז שנאמר <small>(שם ו כג)</small> ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך. אמר משה יודע אני שערל שפתים אנכי ולא באתי לדבר בשמך כי אם מאז שסמכתי על המילה הרמוזה באז שתהיה סבה גם לתיקון ערלת הפה ורואה אני שלא הועילה כלום.\n\n <b>שאת או ספחת או בהרת וגו'.</b> בענין הצרעת יש דעות חלוקות כי י\"א שהם חולי טבעי נסתר בתוך הגוף ומבצבץ לחוץ, וי\"א שהכל בא על צד העונש לגלות על רעתו הנסתרת בקרבו ובין כך ובין כך נ\"ל לפרש לשון מצורע שהיא מלה מורכבת מוציא רע שמגלה ומוציא לחוץ כל רעתו שבקרבו, הן העיפוש הפנימי, הן אם הוא מכה רעהו בסתר בשוט לשונו ואין הבריות יודעין להשמר ממנו ע\"כ הקב\"ה הוא מפרסם על החנפים ומוציא כל רעתו לחוץ כדי שתגלה רעתו בקהל. ובזה מיושב הכפל בפסוק שאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת. תרתי בעור בשרו למה לי, אלא לומר לך שזהו השאת והשבר אילו היו באיש טהור המחשבות לא היו מזיקים כי בנקל לרפאותם אך מצד היותם בעור בשרו של זה החוטא ע\"כ נעשו לנגע צרעת, ומזה מצאו להם חכמי תורתינו סמך, ורובם יצאו ללקוט מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים על איזו עון פרטי באין הנגעים, כי במס' ערכין <small>(טז.)</small> אמרו רז\"ל על ז' דברים נגעים באים כו' ויש לכולם סמך מן הפסוקים, ובמדרש <small>(ויק\"ר יז ג)</small> מביא על עשרה דברים כו' ואנו אין לנו עסק בנסתרות מן פר' זו כ\"א בנגלות בה ומצינו מכולם רמז מפרשיות אלו על ג' דברים. האחד הוא, על לה\"ר שכן פירש\"י למה קרבנו צפרים לפי שעושין מעשה פטיט כו'. הב' הוא, על גסות הרוח שנאמר ולקח למטהר עץ ארז ואזוב פירש\"י שאם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב. הג' הוא, על צרות העין שנאמר <small>(ויקרא יד לה)</small> ובא אשר לו הבית ותנא דבי רבי ישמעאל זה שייחד ביתו לו כו' <small>(ערכין טז.)</small> ודבר זה כולל כמה דברים, הן חמדת הממון שלמדין מן גחזי, הן הגזל שמנו רז\"ל שם וראייתם מפסוק וצוה הכהן ופנו את הבית. ותנא הוא כנס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו, וג' אלו מקורם אחד כי חמדת הממון מסבב גם הגזל וצרות העין.\n\n <b>וכל שאר הדברים המנויין בגמרא ובמדרשות אין להם סמך מן פר' זו,</b> ע\"כ ראתה עיני להעמיד כל פרטי המעשים הנעשים במצורע על יסוד ג' אלה והם לה\"ר, וגסות רוח, וחמדת הממון, וכללם הפסוק האומר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל <small>(תהלים קא ה)</small> ורחב לבב היינו החומד ממון שכן אמרו <small>(אבות ה כג)</small> אצל בלעם שהיה לו נפש רחבה, ואותו אצמית דרשו רז\"ל <small>(ערכין טו:)</small> על מצורע מוחלט, ועשה בפסוק ב' חלוקות לצרף גבה עינים אל רחב לבב כי שניהם ממקור א' שהרי שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי <small>(ע\"ז כח:)</small> וכל גבה עינים הוא רחב לבב כי כל גאה רוח מתאוה לרוב עושר כי בו יוכל להראות יקר תפארת גדולתו, ולאידך גיסא כל עושר גורם רום לב כמ\"ש <small>(דברים ח יג-יד)</small> וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך וגו', וראיה ממ\"ש אלישע לגחזי וצרעת נעמן תדבק בך <small>(מלכים ב' ה כז)</small> למה לו להזכיר צרעת נעמן אלא לפי שגחזי היה חומד ממון <small>(שם ה כ־כד)</small> ונעמן היה גבה עינים ולמדו זה המפרשים ממ\"ש <small>(שם ה א)</small> ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו. ר\"ל שאפילו בפני אדוניו היה מתנהג בגודל וגאוה, וכבר אמרנו שהגסות והחמדה מקורם ממקום אחד ע\"כ אמר וצרעת נעמן תדבק בך, וכן דוד סמכה באמרו גבה עינים ורחב לבב וגו'.\n\n <b>לכך נאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת.</b> אין שאת אלא גבוהה ומין צרעת זה בא על גסות הרוח המתנשא לכל לראש, או ספחת אין ספחת אלא טפילה כו' והוא בא על החומד קנין הממון שהוא טפל אל האדם מבחוץ ואינו מתעצם באדם כלל כשאר המעלות, וכן כתב הרמב\"ם בח' פרקיו כי כל הקנינים כחכמה וגבורה ומעלת המדות כולם מתעצמים עם האדם ודבוקים בו חוץ מן העושר כי הוא נטפל אל האדם מבחוץ ואינו דבק עמו כלל, או בהרת היינו לבנות, מין זה בא על המספר לה\"ר ומלבין פני חבירו ועושה בו חברבורות לבנות כי אזיל סומקא ואתי חיורא <small>(ב\"מ נח:)</small> כמ\"ש <small>(ישעיה כט כב)</small> לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, ובדרך זה הכרת פניו ענתה בו כי תוכו רצוף אהבת הממון, או הגסות, או לספר בגנות חבירו, ונגע זה מוציא רעתו לחוץ לגלות רעתו בקהל ועל שם זה נקרא מצורע מוציא רע, כדרך שנאמר <small>(שמות לב כה)</small> וירא משה את העם כי פרוע הוא ואמרו רז\"ל שלקו בצרעת <small>(ילקו\"ש מצורע יד תקסג)</small> כד\"א וראשו יהיה פרוע <small>(ויקרא יג מה)</small> והוא לשון גילוי שתגלה ותראה רעתו לעין כל והיינו ענין הצרעת.\n\n <b>והובא אל הכהן.</b> אין טהרתו כ\"א ע\"י כהן יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרן נמצאו בו ג' מדות טובות הפכיים לאלו כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד ע\"כ יבא אהרן שאחז במדת השלום וירפא לזה כי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום, וכן חטא גסות הרוח ראוי שיתוקן על ידו כי הוא היה עניו ביותר כארז\"ל <small>(חולין פט)</small> גדול מ\"ש במשה ואהרן ממ\"ש באברהם דאילו באברהם כתיב <small>(בראשית יח כז)</small> ואנכי עפר ואפר ובמשה ואהרן כתיב <small>(שמות טז ח)</small> ונחנו מה, וכן חטא חמדת הממון לא היה ג\"כ באהרן יען כי הכהנים לא היה להם חלק ונחלה בארץ ולא היה להם יותר ממה שזכו משלחן גבוה ע\"כ היו שלמים במדת ההסתפקות ולא היו בכלל צרי העין אשר כל מגמת פניהם לאסוף ולכנוס, ע\"כ מן הראוי שכל ג' מיני צרעת אלו לא יטהרו כי אם על ידי כהן.\n\n <b>ושער בנגע הפך לבן.</b> כל שער לבן הוא סימן חולשה בגוף והלבנת שער האדם לעת זקנתו יוכיח, וכן כל הסוסים הלבנים תשושי כח וכן כל כבש לבן אינו טוב כמו צבע של שאר מיני שער כי כל מראה לבן מקורו מן הליחה הלבנה הגורמת העצלות כי פעולת כל עצל לא בחיל ולא בכח.\n\n <b>ואם פשה תפשה וגו'.</b> זה סימן שאין כח ביד הטבע לדחות מעליו כל הפסולת כי רב הוא וזה ג\"כ מופת שלא נטהר מחטאו עוד טומאתו בו, ואם לא פשתה הנגע כבר דחה מעליו הטבע כל עיפוש ופסולת זה מופת כי כבר גמר בלבו לשוב בתשובה שלימה ואם כסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו כבר דחה הטבע כל החולי לחוץ ואז בלי ספק יתרפא לפיכך טהור הוא וכן מצד העונש בלי ספק אם יראה שהצרעת נתפשטה בכל גופו אז ביותר יגמור בלבו לשוב בתשובה, זולת באם יהיה בו בשר חי כי זה מופת שבכל אלה לא יוסר ורז\"ל המשילו הדבר למים שכל מים רחבים אינן עמוקים והעמוקים אינן רחבים, כך אם הנגע אינו רחב אז הוא נכנס בעומק תוך הגוף ויש לחוש להתגברות החולי אבל אם הוא רחב ומתפשט בכל העור אינו עמוק בגוף וירפא מהרה.\n\n <b>ורז\"ל <small>(סנהדרין צז.)</small> למדו מזה דרך דרש,</b> אין משיח בא עד שתתהפך כל המלכות למינות שנאמר כולו הפך לבן טהור הוא רמז לדבר הפך לבן כשהמלה הפוכה יהיה נבל, ור\"ל כשכולם ינבלו צור ישועתם אז יטהר ה' בהכרח כל הארץ מגילוליה וראייתם מנגע זה הבא על צד העונש וכשכולו הפך לבן ודאי החוטא יתן אל לבו לשוב, כך ישראל כשיראו שכל המלכות יהפך למינות ויראו כי אפס עצור ועזוב ודאי יתנו אז אל לבם לשוב בתשובה שלימה אל ה' ואז טהור הוא.\n\n <b>וענין מחית בשר חי בשאת,</b> שלמעלה נראה הבשר בריאה ותחתיה תעמוד הבהרת אולי על צד העונש בא נגע זה על כת החנפים הצבועים המראים את עצמם כשרים מבחוץ ותוכם מלא מרמות ותוך ע\"כ בא עליהם מין זה, מדה כנגד מדה.\n\n <b>והצרוע אשר בו הנגע וגו'.</b> מה ת\"ל אשר בו הנגע פשיטא כי אם אין בו הנגע אינו צרוע, ומכאן ראיה שצרעת שם המכה כמבואר למעלה וכן יתבאר בסמוך פר' מצורע ונגע כנוי על העון כי החוטא נוגע בכבוד שמים או בכבוד הבריות וזה דעת המדרש האומר כנגע נראה לי בבית זה ע\"ז כו' <small>(ילקו\"ש מצורע יד תקסג)</small> ע\"כ אמר כאן על הצרוע שנלקה בצרעת על שספר לשה\"ר לפגום הבריות וקבלת רז\"ל שכל הפוסל במומו פוסל <small>(קידושין ע.)</small> לכך נאמר אשר בו הנגע, כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון שרצה לפגום בו את חבירו. ראשו יהיה פרוע, לכפר על גסות רוחו שרצה להיות לראש על כל אדם. ובגדיו יהיו פרומים, לכפר על צרות העין כי כל צר עין מסתמא גם בגדיו קרועים ומטולאים. ועל שפם יעטה, לכפר על חטא הלשון שבשפתיו. וטמא טמא יקרא, כי המטמא בניב שפתיו אחרים אז טמא יקרא גם הוא כי ודאי במומו פוסל. וכל ימי אשר הנגע בו, דהיינו העון אז יטמא לפי שטמא הוא מצד מעשיו.\n\n <b>והבגד כי יהיה בו נגע צרעת.</b> נגעי בגדים והבתים בלי ספק שאינן באין מצד הטבע כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חלי וכל מכה, ועל כרחך אתה צריך לומר שבאים בדרך נס על צד העונש וזה בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש והנה בנגעי בתים ארז\"ל <small>(ערכין טז.)</small> שבאים על צרות העין כו' אבל בנגעי בגדים לא אמרו כלום והקרוב אלי לומר כי הם באים על גסות הרוח כי דרך העולם להתכבד ביותר במלבושי כבוד כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה <small>(שבת קיג.)</small> וכארז\"ל <small>(שם קיט.)</small> לקדוש ה' מכובד כבדהו בכסות נקיה, וע\"כ דין הבגד הנגוע בשריפה כי כל מתגאה נידון באש כמבואר למעלה פר' צו בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי כך טבע האש לעלות למעלה כמו זה העולה במעלה, ודין שריפת החמץ יוכיח. וטהרתו בכיבוס מים המורה על גדר הענוה שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך ולפיכך לא הזכיר בפסוק כ\"א בגד צמר ופשתים וכלי עור ולא הזכיר בגדי משי העשויין מן תולעת שני וזה לפי שהתולעת מרמז על גדר הענוה וטהרת המצורע באזוב ושני תולעת יוכיח, ע\"כ אין הנגע מצוי בבגדי שני תולעת, לכך נאמר כאן והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא. ובכל מיני נגעים אין טומאה כי אם בפשיון, רמז להרחקת הגסות מכל וכל שלא לעמוד אפילו בדרך ממוצע ולא מינה ולא מקצתה <small>(סוטה ה.)</small> אלא צריך להפוך עינו עינים רמות שלו מכל וכל.\n\n <b>ותדע ותשכיל כי ג' מיני צרעת באים על ג' דברים,</b> שהם כסוי לאדם זה לפנים מזה מכסה ראשון הוא, עורו לבשרו. למעלה מעורו, בגדיו שהם כסוי לעורו. למעלה מהם, ביתו כי הוא מכסה לו להצילו ממטר ומזרם. ומי שהוסר מעליו כל מכסה נקרא פרוע ומגולה לכך נאמר <small>(שמות לב כה)</small> וירא משה את העם כי פרוע הוא ודרשו רז\"ל <small>(ילקו\"ש מצורע יד תקסג)</small> שנלקו בצרעת שנאמר בו וראשו יהיה פרוע, <small>(ויקרא יג מה)</small> ע\"כ הזכיר תחילה נגעי עורו ואחר כך נגעי בגדיו ואח\"כ נגעי בתים להסיר מכסהו אחת אחת עד שיהיה פרוע ומגולה מכל וכל. וכן דעת המדרש שמביא הילקו\"ש בפסוק ראשו יהיה פרוע. על דרך ויגל את מסך יהודה <small>(ישעיה כב ח)</small> על חורבן בהמ\"ק כי בחורבן הבית נעשו מגולין מכל וכל. אמנם לדעת רז\"ל <small>(ויק\"ר יז ד)</small> הסדר הפוך כי אמרו אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כו' לכך מביא תחילה נגע על ביתו לא חזר בו מביא גם על בגדיו לא חזר בו מביא גם על גופו כו'. ומה שהזכיר תחילה נגעי הגוף לפי שהקב\"ה מתרה במכה אחרונה הגדולה תחילה כמו שאמר לפרעה <small>(שמות ד כג)</small> הנה אנכי הורג בנך בכורך וכמו שפירש רש\"י שם, כך הזכיר כאן נגעי הגוף בראשונה לאיים על האדם ממה שהוא מתירא ביותר אבל לעולם אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כי אל רחום וחנון הוא.\n\n\n <b>זאת תהיה תורת המצורע וגו'.</b> הכתוב קראו מצורע משמע שהוא עדיין מצורע ואיך אמר ביום טהרתו כי אם הוא מצורע אין כאן יום טהרתו, ועוד איך קראו יום טהרתו קודם שאמר והנה נרפא כי קודם הרפואה אין כאן יום טהרתו, ומהו שאמר והובא אל הכהן כי והובא בעל כרחו משמע, ועוד שאח\"כ סותר זה ואמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה משמע שהוא לא יובא אל הכהן אלא הכהן הולך אליו ועוד מהו שאמר והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע פתח בשתים וסיים באחת והל\"ל מן הנגוע בצרעת.\n\n <b>וביאור הדבר הוא,</b> כדרך שפירשתי למעלה פר' תזריע שהצרעת בא על עונות ידועים ושם המכה צרעת ושם המוכה מצורע, כי לשון מצורע מוציא רע שמוציא כל רעתו הנסתרת בקרבו אל החוץ לגלות רעתו בקהל ושם צרעת הוא לשון צרה רעה ר\"ל רעה שהיא כצרה, כארז\"ל <small>(חגיגה ה)</small> ומצאוהו רעות רבות וצרות שהם כצרות זו לזו כמו זיבורא ועקרבא, כי למכה זו אין תרופה בדרך הטבע כך לצרעת זה אין תרופה בדרך הטבע להודיעו כי יד ה' עשתה זאת, וצרעת נעמן יוכיח שנלאו חכמי הרופאים מלבקש לו תרופה וא\"כ בהכרח ישיב אל לבו החוטא לסור מדרכו הרעה, ונגע שם העון שהוא נוגע בכבוד שמים כביכול או בכבוד הבריות. והצרעת מכריחו שבעל כרחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר השכל, כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו אז לא היה בא לידי צרעת זה, ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו בריא אולם, <small>(תהלים עג ד)</small> הנה עכשיו והובא אל הכהן בעל כרחו לבקש ממנו דרך התשובה.\n\n <b>וזה\"ש זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו.</b> כי ביום שיחדש לב טהור בקרבו ויקבל עליו לשוב בתשובה בו ביום יובא בעל כרחו אל הכהן ללמוד ממנו דרך ה', ולשון והובא אינו מדבר בהעתק ממקום למקום אלא מדבר בהעתק לבו מן הדרך הרע אשר היה בו אל הדרך הטוב והוא שיקבל עליו להתקרב אל הכהן ולבקש תורה מפיהו ועל זה אמר זאת תהיה תורת ואח\"כ משקבל עליו להיות טהור המחשבות וטהור עינים מראות ברע אזי ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע אותו עון שגרם לו הצרעת מן הצרוע מזולתו ולא יכול לומר מן הנגוע שהרי העון מעשיו גרמו לו והוצרך לומר מן הצרוע, להורות שהרפואה הנפשית באה לו מצד שהיה צרוע כי הצרעת הכריחו אל התשובה ואע\"פ כן הקב\"ה מקבל תשובתו אע\"פ שנעשית על צד ההכרח. וההעדר הכרוך בתשובה כזו תמצא מבואר לקמן פר' וילך בע\"ה על פסוק ומצאוהו רעות רבות וצרות ע\"ש.\n\n <b>ולקח למטהר שתי צפרים.</b> למעלה פר' תזריע כתבתי שעיקר הצרעת בא על ג' עבירות הרמוזים בפר', והם לה\"ר וגסות הרוח וחמדת הממון ועל פי זה נוכל לומר שהצפרים מכפרין על ג', על לה\"ר לפי שעושין מעשה פטיט כו', <small>(ערכין טז:)</small> ועל גסות הרוח העולה למעלה כצפרים עפות <small>(ישעיה לא ה)</small>, ועל חמדת הממון שנאמר בו <small>(משלי כג ד-ה)</small> אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים. ולפי שרוב המפרשים האריכו למעניתם בפר' זו בענין חטא הלה\"ר אוסיף גם אני לקח טוב לבאר מה שתעלה מצודת שכלי בג' הכרזות שמצינו לרז\"ל המדברים מחטא הלשון.   <b>הכרזה הראשונה היא,</b> מה שמסיק במדרש הרבתי <small>(מצורע טז ב)</small> מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים, אודיק עליה עלמא פירש בעל מתנות כהונה הביטו אחריו מלשון והביטו אחרי משה <small>(שמות לג ח)</small> ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה א\"ל תא סק להכא זבין לי א\"ל לית את צריך ולא כדמותך, אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים מכורך הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע. <small>(תהלים לד יג-יד)</small> א\"ר ינאי אף שלמה מכריז שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו <small>(משלי כא כג)</small> שומר מצרעת נפשו א\"ר ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע עכ\"ל.   <b>הכרזה השניה מצינו במס' ע\"ז <small>(יט:)</small></b> מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי, כניפו ליה כולי עלמא ואתו לגביה א\"ל הב לן חיי אמר להו מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע, שמא יאמר אדם הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואגרה בשינה ת\"ל סור מרע ועשה טוב. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו' <small>(משלי ד ב)</small>.   <b>והנה בהכרזת הרוכל יש לדקדק,</b> מה איכפת לנו בזה אם היה רוכל או חנוני שהוצרך להודיע שהיה המכריז רוכל, גם לשון מחזר צריך ביאור כי לשון זה שייך על החוזר לאחוריו והיה לו לומר מסבב, ומאי איכפת לנו בזה שהיו העירות סמוכות לצפורי, גם יש הרבה שינויים בין הכרזת הרוכל ובין הכרזת רבי אלכסנדרי כי הרוכל הכריז מאן בעי למזבן סם חיים הזכיר למזבן ורבי אלכסנדרי הכריז מאן בעי חיי לא הזכיר למזבן, גם לא הזכיר שום סם אצל הרוכל אמר אודיק עליה עלמא משמע שלא בקשו לקנות כלום ממנו אלא הביטו אחריו, ולרבי אלכסנדרי מכניף כ\"ע ואמרו הב לן חיי, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שר' ינאי הוה יתיב בטרקליניה, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שהראה לו ספר תהלים מכורך יהיה מכורך או בלתי מכורך, ומה היתה כוונת ר' ינאי שהוסיף לו ראיה מן שלמה שאמר שומר פיו ולשונו כו'. ולמה אמר שכל ימיו לא היה יודע היכן מקרא זה פשוט כו' הרי אפילו תינוקות שב\"ר יודעין לפרשו, ואם כדברי בעל העקידה שפירש בזו הפרשה שהיה קשה לו הנוכח ונסתר כי מתחילה התחיל בלשון נסתר מי האיש החפץ חיים ואח\"כ דבר להם בנוכח נצור לשונך מרע אלא ודאי שכוונת הפסוק שיהא הדבר בדרך הכרזה שהמכריז מכריז סתם בלשון נסתר וכשיבאו הקונים לקנות אז ידבר עמהם בנוכח. מ\"מ קשה היה לו להבין כל זה מן הכרזת ר' אלכסנדרי.   <b>והקרוב אלי לומר בהיתר כל הספיקות הללו.</b> שמצינו במסכת ערכין <small>(טו:)</small> א\"ר חמא בר חנינא מאי תקנתיה של מספר לה\"ר אם ת\"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר <small>(משלי טו ד)</small> מרפא לשון עץ חיים. ואין לשון אלא לה\"ר שנאמר <small>(ירמיה ט ז)</small> חץ שחוט לשונם. ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר <small>(משלי ג יח)</small> עץ חיים היא וגו'. ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר <small>(שם טו ד)</small> וסלף בה שבר ברוח. ר' אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברה\"ק שנאמר <small>(תהלים יב ד)</small> יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מאי תקנתו שלא יבא לידי לה\"ר אם ת\"ח הוא יעסוק בתורה כו'.   <b>ונראה שטעמו של רבי אבא הוא,</b> שהדין נותן שלא יהיה לו תקנה, לפי שאם כבר סיפר לה\"ר והטיל מום בקדושים והוציא שם רע ונתפשט קול ענות זה בכל העולם פשיטא שאין תקנה לזה שעליו סיפר הלה\"ר, ואף אם המספר יקריב כל אילי נביות אין בידו להשיב מחשבתו הרעה ודבריו וכי ילך מקצה השמים ועד קצהו ויכריז לאמר שקר דברתי, כמנהג דורינו זה שאם אחד מבעלי הלשון יוציא לעז על איזו נכבד עד מהרה ירוץ דברו ממזרח שמש עד מבואו והוא בעצמו לא יוכל לתקן את אשר עיות, ע\"כ דין הוא שכשם שאין תקנה לזה שסיפר עליו כך אין תקנה למספרו ולכך כרתו דוד ברה\"ק ואמר יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' ונתן טעם לדבר משוד עניים מאנקת אביונים וגו' אלו הן הלוקין וצועקים נאקת חלל, העניים והאביונים אשר עליהם יצא הקצף מחץ שחוט לשונם שאין להם תקנה ע\"כ אין תקנה גם לשפתי חלקות ועז\"א <small>(תהלים קא ה)</small> מלשני בסתר רעהו אותו אצמית ומתרגמינן לחלוטין כי ישאר כך לחלוטין ואין תקנה לו.   <b>אבל רבי חמא סבר,</b> מדקאמר מרפא אין רפואה כ\"א במקום חולי ע\"כ רצה לפרש הפסוק במי שכבר סיפר וכדמות רמז לפלוגתא זו מצינו <small>(בכתובות עז:)</small> מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובים של בעלי ראתן והוא מין צרעת, ומסיק שם ריב\"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו', וקשה מה ראה ריב\"ל על ככה לסמוך על הנס בחנם. ונ\"ל על צד הרמז שפליגי בפלוגתייהו דר' אבא ור' חמא כי הזבובים כינוי אל בעלי הלשון שעושין כמעשה הזבוב שדרכו להניח כל מקום טהור שבגוף וכשמוצא איזו מקום מטונף ומכה טריה שם ירבץ על מקום השחין, כך בעלי הלשון אם יראו איזו אדם מלא חכמה וכבוד לעולם אינן מספרים ממעלתם, אלא רואים אחר מומי בני האדם כי אדם אין צדיק בארץ שלא יחטא בסכלות מעט.   <b>ועליהם אמר שלמה.</b> זבובי מות יבאיש וגו' <small>(קהלת י א)</small> ר\"ל אלו בעלי הלשון שנמשלו לזבובים וברוח שפתיו ימית כי לה\"ר תלתא קטיל <small>(דב\"ר ה י)</small> על כן קראם זבובי מות ואמר יבאיש, כי כל כוונתם להבאיש ריח אנשים טובים יביע שמן רוקח, יביע לשון דבור ור\"ל שהוא מדבר אפילו מן איש שלם אשר ריחו נודף כשמן רוקח מ\"מ הוא משתדל להבאיש ריחו, יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, כי בעיניו אותו סכלות מעט שהוא רואה בזולתו הוא יקר וכבוד בעיניו יותר מכל חכמה וכבוד שרואה בו עד שזה הסכלות מעט מכריע את כל החכמה והכבוד, ונתן טעם לדבר לפי שלב חכם לימינו, <small>(קהלת י ב)</small> היינו לדון הבריות לכף זכות, כארז\"ל <small>(תנחומא שמות יח)</small> אלו מיימינים לזכות כו' ולב כסיל לשמאלו, לדון את הבריות לכף חובה על כן לעולם אינו מספר במעלות זולתו כי אם בגנותו, וטעמו של דבר לפי שגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא, <small>(שם י ג)</small> ר\"ל כל הפוסל במומו פוסל <small>(קידושין ע:)</small> וסכל זה החושד בכשרים יודע בעצמו שאותו חסרון ודופי שמטיל בזולתו יש גם בו וגם הוא לבו חסר מן אותו דבר, על כן אמר לכל כי סכל הוא ותולה גם באחרים אותו סכלות שהוא יודע שישנו בו בעצם וראשונה וסובר מאחר שהוא עושה כן כולם עושים כאלה. אלו הם הזבובים החוקרים תמיד אחר מומי הבריות וחסרונן כדרך שנאמר <small>(שמות לג ח)</small> והביטו אחרי משה, לפיכך נלקו בצרעת שנקרא ראתן כי כשם שהם בעלי ראתן שרואים ומסתכלים אחרי מומי בני האדם כך נלקו בצרעת שנקרא ראתן ואמרו הזהרו מהם שלא לטפל עמהם להשיבן מדרכם הרעה להורות להם דרך התשובה כי הוא סובר סיפר אין לו תקנה ע\"כ אין לטפל עמהם בחנם, וכן דעת רבי זירא ור' אמי ורבי אסי שנתרחקו מעל גבולם בכל מיני הרחקה כדמסיק שם.   <b>ויכול להיות שטעם להרחקה יתירה זו היתה,</b> שלא יקבלו נזק מן חץ שחוט לשונם כמ\"ש <small>(תהלים קא ז)</small> לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דווקא בביתו ממש לא ישב אבל דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, אפילו מרחוק כמטחוי קשת חץ שחוט לשונם כהוראת לשון נגד והיינו לפי שהלשון מזיק אף מרחוק. אבל ריב\"ל סבר שיש תקנה גם אם כבר סיפר, אם ת\"ח הוא יעסוק בתורה כו' וזהו שמסיק ריב\"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו' כי סבר שע\"י ת\"ת יש לו תקנה אפילו למי שכבר סיפר עד שכבר נלקה בצרעת.   <b>והנה ר' אלכסנדרי סובר גם הוא סיפר אין לו תקנה,</b> ע\"כ לא הלך כ\"א אל הכתות שלא ספרו עדיין והיה מזהירם ומלמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי לה\"ר והיה מכריז מאן בעי חיי מאן בעי חיי, לא הזכיר לשון סם גם לא הזכיר לשון למזבן לפי ששמירת הבריאות אינו צריך סם רק שהרופא מלמדו להועיל שיהיה נשמר מן הדברים המזיקים שלא יבא לידי חולי, ע\"כ אין נכון שהמלמד יבקש שכר על דבריו כי מה הוא בחנם כי הדיבור ניתן לו במתנה אף הוא ילמד דרכי הרפואה לזולתו בחנם, אבל מי שכבר נפל אל החולי אז הוא צריך לסמים ובעבורם תובע הרופא שכרו כי גם לו לא באו בחנם אלא נתן דמיהם או טרח את עצמו בעדם ולפי שר' אלכסנדרי הלך אל כתות הטובים שלא ספרו לה\"ר ללמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי חולי חטא הלשון, ע\"כ הכריז סתם מאן בעי חיי מאן בעי חיי וכפל הענין לומר לך שיש תקנה לזה שלא יבא לידי סיפור לה\"ר ולזה שלא יסופר עליו לה\"ר. אכניף כולי עלמא ואמרו ליה הב לן חיי כי גם המה חשקו בדבר שכבר התנהגו בו ובקשו לידע הדרך המביא לידי שמירת הבריאות אמר להו פסוק מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו'. ולפי ששמירת הבריאות א\"צ שום סם ע\"כ מסיק שמא תאמר אלך ואגרה בשינה לנצור לשוני בשב ואל תעשה לגמרי, ת\"ל ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה וכו' <small>(אבות ו ג)</small> ר\"ל אע\"פ שאינו צריך סמים ותשובה גדולה מ\"מ צריך הוא לנצור לשונו על ידי ת\"ת לחכם, אבל כנגד הע\"ה אמר אח\"כ קרוב ה' לנשברי לב כמ\"ש וסלף בה שבר ברוח <small>(משלי טו ד)</small>.   <b>אבל רוכל זה סבר שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר,</b> וידע זה בנסיון בעצמו כי גם הוא היה רוכל הולך רכיל ורגיל על לשונו לשלח מדנים בין אחים, ואח\"כ נתן אל לבו לשוב בתשובה ובקש דרכי הרפואה שהזכירו רז\"ל לת\"ח בת\"ת, ולעם הארץ על ידי שבר רוח, וראה כי התרופות הללו הועילו לו ע\"כ מלאו לבו לזכות הרבים ולהחזיר בתשובה כל אותן העירות שידע בהם שיש שם בעלי הלשון עד אשר לא יבואו עליהם ימי הרעה בצרעת ויצטרכו להדר אחר צפרים עפות כטהרת המצורע בצפרים העושין מעשה פטיט, וזה\"ש שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי היה מחזר בתשובה אותן העירות הקרובות למעשה ציפור העושין מעשה פטיט, והיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיי כי היו כחולים הצריכים סמים לתרופה הצריכין קנין ע\"כ הזכיר למזבן סם, ומטעם זה לא מסיק בהכרזה זו שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו' כי מהיכא תיתי שיתרפא בשב ואל תעשה מי שהוא חולה כבר, אבל בהכרזת רבי אלכסנדרי אתי שפיר כאמור כי שם החידוש שיצטרך לת\"ת, וכאן החידוש שיועיל הת\"ת למי שכבר סיפר, ולא כפל הרוכל הכרוז לומר ב' פעמים מאן בעי למזבן סם חיי כמו שכפל ר' אלכסנדרי דבריו לפי שגם הוא מודה שזה שסיפר עליו הלה\"ר אין לו תקנה כלל ולא בקש תקנה כ\"א לזה שכבר סיפר, משא\"כ בר' אלכסנדרי שבקש תקנה לשניהם אודיק עליה עלמא לפי שכבר בחרו להם דרך מקולקל זה והיה רגיל על לשונם לספר לה\"ר על כן לא בקשו לקנות כלום ממנו ואדרבא אודיק עליה הביטו אחריו, כי המה הבעלי ראתן הרואים אחרי מומי נפשות רבות וחסרונם כי כך דרך מואסי התוכחה שמביטים אחרי המוכיחם לראות אם ימצאו בו שמץ פסול כדי להשיב לו טול קורה כו' לכך אמרו לו אתמול היית רוכל הולך רכיל והיום אתה רוצה לתקן דרכינו קשוט עצמך תחילה.   <b>רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה,</b> כמו ר' זירא ור' אמי ור' אשי שנתרחקו מעל גבול בעלי הלשון שלא להיות אתם במחיצתם א\"ל תא סק להכא א\"ל לית את צריך כו' כי הוא סובר שפסוק מרפא לשון עץ חיים מדבר דווקא במי שכבר סיפר אבל אתה וכל דכוותך אינן צריכין שימור, מ\"מ אטרח עליה לידע התרופה הראה לו ספר תהלים מכורך לומר לו לפי שספר זה כרוך ומונח בקרן זויות אין דורש ואין מבקש ואין קורא בו בצדק ע\"כ דרך מוסר לא ידעו האמור בפסוק מי האיש החפץ חיים א\"ר ינאי אף שלמה מכריז כו' הרי ספר משלי שאינו כרוך ומונח כי מדרך העולם ללמוד הספר לנערים כמ\"ש לנער דעת ומזימה <small>(משלי א ד)</small> ואעפ\"כ אין עושין מה שקורין בו שומר פיו ולשונו וגו'. אלא ודאי יודעין רבונם ומתכוונים למרוד בו. ויכול להיות שתנא דמסייע לו כי קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, בשלמא אם פסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר שהתרופה מועלת לו סד\"א שמי שלא סיפר אין צריך לנצור לשונו פירוש ע\"י ת\"ת כדמסיק רבי אלכסנדרי שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו', קמ\"ל שומר פיו ולשונו שגם מי שלא סיפר צריך שמירה ע\"י ת\"ת. אבל אם מי שכבר סיפר אין לו תקנה ובעל כרחך אתה צריך לומר שפסוק מי האיש החפץ חיים וגו' מדבר במי שלא סיפר א\"כ מה הוסיף שלמה בפסוק שומר פיו ולשונו על דברי אביו אלא ודאי שכדבריך כך הוא שפסוק זה מדבר אפילו במי שכבר סיפר.   <b>ועל זה א\"ר ינאי כל ימי לא הייתי יודע היכן מקרא זה פשוט כו'.</b> והיינו פסוק שומר פיו ולשונו כי היה סבור שסיפר אין לו תקנה וא\"כ היה קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, עד שבא רוכל זה והודיע שפסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר וא\"כ שומר פיו ולשונו מדבר במי שלא סיפר עדיין, ואם נפשך לומר על כל פנים שרבי ינאי מדבר על הפסוק של הרוכל נ\"ל שהיה קשה לו בפסוק שחסר בו תשובת כת הלוקחים, כי המוכר מכריז מי האיש החפץ חיים ואח\"כ באים הקונים ואומרים הב לן חיי או מכור לנו סם חיי ואח\"כ משיב שמור ונצור לשונך מרע ולמה השמיט בפסוקים אלו דברי הקונים, אלא ודאי שאמת הוא כדברי הרוכל שפסוק זה מדבר בכתות שכבר ספרו לה\"ר וקשה להם לעזוב ההרגל ולפעמים לא יבקשו לקנות התרופה כי כן קרה אל הרוכל שלא בקשו לקנות ממנו כלום, ומ\"מ חייב המכריז להודיע להם דרך מוסר זה אף אם המה לא יבקשוהו ממנו ע\"כ השמיט הפסוק דברי הקונים לומר לך שאף אם יהיה דור תהפוכות שלא יבקשו לקנות כלום מן הרופא ולא ידרשוהו מ\"מ הוא ידרוש אחריהם להורות להם דרך השלום כמ\"ש <small>(תהלים לד טו)</small> בקש שלום ורדפהו. וארז\"ל <small>(ויק\"ר ט ט)</small> כל המצות אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל השלום אינו כן אלא אתה מחוייב להדר אחריו שנאמר בקש שלום ורדפהו, והוא ע\"י סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' כי ע\"כ נאמר שכל נתיבותיה שלום <small>(משלי ג יז)</small> לפי שמצלת מלה\"ר הגורם כל דברי ריבות. וזה\"ש מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי אותן בעלי ראתן אוהבים הימים אשר בהם יראו ברע אשר ימצאו בזולתם כדי שיהיה להם מקום ללון עליו ולספר ממנו, אבל החפץ חיים עוצם עיניו מראות ברע ואוהב הימים אשר בהם יראה בטוב זולתו לאמר מי יתן וכל עם ה' נביאים, והוא כשינצור לשונו מרע ע\"י ת\"ת הרמוז בועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' ולע\"ה בשבר רוח כמ\"ש <small>(תהלים לד יט)</small> קרוב ה' לנשברי לב.   <b>ויצאתי מגדרי להאריך קצת בדבר שאינו מענין פשוטו של פרשה,</b> יען כי ראיתי דור זה פרוץ מאד מאד בחטא הלשון וצרעת נושנת היא כי גם בגלות מצרים היו בעבור שהיו בהם דלטורין <small>(תנחומא שמות י)</small> ונגאלו בזכות ד' דברים ואחד מהם בזכות שלא היה בהם לה\"ר כו' <small>(ילקו\"ש אמור תרנז)</small>, ובבית שני חזרו לסורם, ועוד היום בגלות החל הזה חטא הלשון הולך וגדל עד עלות חמת ה' לאין מרפה, לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות זה לאמר אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויתנו אל לבם לתקן פרצה זו. וזה דרשתי בק\"ק לובלין בפר' זכור שס\"ב לפ\"ק בהתאסף ראשי עם וחכמי כל הקהילות ונוסף עליהם דברים כהנה וכהנה.   <b>ועץ ארז ושני תולעת ואזוב.</b> היה לו להסמיך עץ ארז לאזוב כי שניהם ממין הצומחים מה ראה להכניס שני תולעת ביניהם ובפר' חקת <small>(יט ו)</small> כתיב עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ולמה שינה כאן. ונראה לפי שפר' זו מדברת בתיקון לה\"ר שהמספרו אף אם יהיה שפל אנשים כתולעת זה מ\"מ הוא מכה באדם גדול שנמשל לארז, כדמסיק בילקוט <small>(ישעיה תנ)</small> על פסוק אל תראי תולעת יעקב <small>(ישעיה מא יד)</small> ע\"כ כפרתו עץ ארז ושני תולעת ואזוב, לכפר על מה שעשה מעשה התולעת בארז ותרופתו שישפיל עצמו כאזוב ואז לא יחפוץ להטיל מום בקדשים.   <b>וטעם לב' צפרים הוא,</b> כי האדם יש לו ב' מיני דבור, אחד אסור, ואחד מצוה בו, והאסור דהיינו כלה\"ר ודוגמתו זהו הצפור שעושה מעשה פטיט השחוטה על כלי חרס על מים חיים, כי אם עם הארץ הוא יהיה לו רוח נשברה שנאמר <small>(משלי טו ד)</small> וסלף בה שבר ברוח. כי יש לו דין כלי חרס שאין לו תקנה כ\"א בשבירה וכנגדו נאמר שישחט הצפור העושה מעשה פטיט על כלי חרס, ואם ת\"ח הוא יעסוק בתורה שנמשלה למים חיים לכך נאמר על מים חיים. ומטעם זה נאמר ה' פעמים זאת תורת בענין המצורע לומר לך שהעוסק בחמשה חומשי תורה ניצול מן הצרעת הבא על לה\"ר, ואת הצפור החיה זהו כנגד פטפוטי דברים בתורה ותפלה אך שצריך לצרף לדבור זה עץ ארז ושני תולעת ואזוב המורה על ההכנעה והשפלות שאפילו בדבור התורה יהיה לו לב נשבר ונדכה וארז\"ל <small>(סוטה ה.)</small> אדם לא נאמר בו ונרפא אבל בשר נאמר בו <small>(ויקרא יג יח)</small> ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא, כי מי שיש לו לב בשר ורך יש לו רפואה וכן ארז\"ל <small>(סוטה ה.)</small> בשר בושה סרוחה רימה, כי זכירת כל אלו הדברים מביאין לידי שברון לב והכנעה, על כן נאמר וטבל אותם בדם הצפור השחיטה להזות עליו מן ב' הצפרים כדי להסמיך עליו ב' דברים כאחד התשובה על העבר והתיקון על העתיד.   <b>והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו.</b> ואח\"כ פרט את ראשו וזקנו וגבות עיניו אע\"פ שרז\"ל <small>(סוטה טז)</small> דרשו זה בכלל ופרט מ\"מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך פרט ג' ראשי אברים אלו לפי שהם קרובים אל ג' ראשי עבירות אשר עליהם באים הנגעים. את ראשו, לכפר על גסות הרוח הרוצה להיות לראש לכל דבר כמ\"ש <small>(ישעיה ג טז-יז)</small> יען כי גבהו בנות ציון וגו' ושפח ה' קדקד בנות ציון. ואת זקנו, הם השערות סביב לפיו לכפר על פי המדבר בלה\"ר ואת גבות עיניו, לכפר על צרות העין.\n\n <b>כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה.</b> יש לדקדק למה פרט אצל נגעי הבתים כי תבואו אל ארץ כנען יותר מבשאר מיני נגעים, גם מאמר אשר אני נותן לכם לאחזה כולו מיותר כי זה ידוע, גם באמרו ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם הל\"ל בבתיכם, אע\"פ שלפי פירש\"י שפירש שהאמוריים הטמינו מטמוניות כו' אין זה קושיא כי נקט אחוזתכם למעט הבתים שיבנו שם ישראל שאין שייכות לטעם זה, מ\"מ הלשון סתור קצת כי באומרו אשר אני נותן לכם לאחוזה ייחס האחוזה אל השי\"ת ובאמרו אחוזתכם ייחס האחוזה אל ישראל כאילו המה האוחזים בנחלה בכח ידם, גם טעמו של רש\"י צריך ביאור.\n\n <b>והקרוב אלי לומר בזה שעיקר הטעם בעבור צרות העין,</b> כמ\"ש רז\"ל <small>(ערכין טז)</small> מן פסוק ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים כי לי הכסף והזהב אמר ה' <small>(חגי ב ח)</small> וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן כ\"א משלחן גבוה קא זכי ליה לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה <small>(תהלים מד ד)</small> כ\"א ימין ה' רוממה, לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחזה, וא\"כ דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המיחסים האחוזה אל עצמם אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ר\"ל במקום שאתם מיחסים האחזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכח ידכם, לכך נאמר מיד ובא אשר לו הבית. זה שייחד ביתו לו לעצמו לומר שבכחו ועוצם ידו בנה ביתו. או יאמר אחזתכם זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו כפשוטו ממש כי שניהם מדברים מענין זה או ממי שתולה האחזה בעצמו וממנו נמשך צרות עין, או שניהם מדברים מצרות העין הנמשך ממה שתולה האחזה בעצמו.\n\n <b>וי\"א שטעם נגעי הבתים,</b> לפי שהאמוריים בנו בתיהם לשם ע\"ז ע\"כ הקב\"ה מביא נגעים על הבתים כדי לנתוץ אותם ובזה נ\"ל ליישב מדרש האומר כנגע נראה לי בבית זו ע\"ז <small>(ילק\"ש מצורע תקסג)</small> ודרש כל פר' זו על בהמ\"ק שנחרב בעבור הע\"ז שהעמידו שם כו', וכי יעלה על הדעת לומר שבעל מדרש זה דעתו להוציא כל הפר' מפשוטו ולפרשה על חורבן בהמ\"ק אלא ודאי שגם דעתו ליתן טעם לנגעי בית, בעבור שהאמוריים בנו אותם לשם ע\"ז וע\"כ הוא בא לידי נתיצה, ומכאן למד לומר שגם בהמ\"ק אשר בו העמיד מנשה הצלם בא לידי נתיצה בעון זה וכל הפרטים שנאמרו כאן נמצאו גם בחורבן הבית, כמ\"ש כאן ובא אשר לו הבית, כך בחורבן בהמ\"ק בא אשר לו הבית זה הקב\"ה, וכמ\"ש כאן והגיד לכהן כך יגיד הקב\"ה לירמיה מן הכהנים אשר בענתות, וכמ\"ש כאן כנגע נראה לי כך יאמר גם הקב\"ה. ובדרך זה מבואר כל המדרש והפסוקים כולם כפשוטם.\n\n <b>ואין להקשות על טעם זה,</b> א\"כ למה לא יבואו הנגעים על הבתים מיד בבואם לארץ, בשלמא לטעמא דמטמוניות שמא אין כל בעל הבית זוכה לאותו מטמון תשובה לדבר שגם בביעור ע\"ז מגלגלין זכות על ידי זכאי, ודווקא אם ידור בבית איזו איש הגון מצד מעשיו אין נכון שידור הוא בבית שיש בו נדנוד ע\"ז. ונוכל לומר שפסוק זה בשורה טובה לישראל כמ\"ש <small>(איכה ד יא)</small> כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון, וטובה זו היא שמכלה חמתו בעצים ואבנים ואינו נוגע בגופות, כך בשורה זו בנגעי הבתים זה\"ש כנגע נראה לי בבית בכף הדמיון כעין הנגע הראוי לבא עלי נראה לי בבית. גם לטעם צרות העין אמר כעין נגע הראוי לבא על צרי העין והוא פיזור ממונם כך נראה לי בבית כי סופו לבא לידי שיפזר הכהן ממונו. ומה שצוה ליקח לחטא הבית צפרים כבר אמרנו להורות שהעושה עשה יעשה לו כנפים כצפרים עפות, אבל לרש\"י שלא זכר כ\"א מעשה פטיט קשה מה ענין זה לנגעי הבתים ע\"כ אמרנו למעלה שהצפרים יש בהם רמז גם על חמדת הממון הגורם רום לב ועל כן יקח גם עץ ארז.\n\n\n <b>וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' ויאמר ה' אל משה וגו'.</b> וקשה אם כן דבור ראשון להיכן אזל כי לא נזכר בו שום ציווי ולא שום הודעת דברים, ומה שפירש\"י משל לחולה כו' אינו מתיישב כי בפסוק ראשון לא נזכר שום ציווי ונוכל לומר שד' מלות אלו בקרבתם לפני ה' וימותו. אינם מאמר הכתוב לנו אלא הקב\"ה דבר אל משה ד' מלות אלו וזהו נוסח דבור ראשון כי רצה ה' להודיע למשה מצד איזו עון מתו שני בני אהרן, ועל כן הזכיר בו דבור קשה כי הוא מדת הדין ואח\"כ אמר הנמשך מהודעה זו להזהיר את אהרן שלא יהיה נכוה בגחלתן ע\"כ נאמר ויאמר אמירה רכה.\n\n <b>וביאור הענין שבני אהרן היו ראויין לשליחות יד,</b> על ויאכלו וישתו ויחזו את אלהים שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה, והמתין להם הקב\"ה כדי שלא לערבב שמחת התורה וכנגד זה בא ציווי זה לאהרן שאל יבא אל הקודש בכל יום שיש בו אכילה ושתיה כ\"א ביום כיפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו, ע\"כ הציע הקב\"ה למשה הקדמה זו והודיע לו תחילה סבת מיתת בני אהרן בדבור ראשון כדי לומר לו באמירה שניה הציווי ואל יבא בכל עת אל הקודש, וזה נוסח דבור ראשון שאמר ה' למשה אחרי מות שני בני אהרן ומהו הדיבור בקרבתם לפני ה' וימותו, הודיעו שלכך מתו לפי שנתקרבו אל ה' שלא בזמן הראוי כמ\"ש ויחזו את האלהים וא\"ת היה לו לומר בקרבתם לפני, או אלי מצינו דוגמתו כמו שפירש\"י פר' וירא <small>(יט כד)</small> בפסוק וה' המטיר על סדום וגו' מאת ה' וגו'. ומ\"ש וימותו היה לו לומר מתו מצינו דוגמתו ואשר לו שם לבו אל דבר ה' ויעזוב וגו' עזב מבעי ליה. ובזה מתורץ יתור לשון של וימותו שהרי כבר נאמר אחרי מות לפי שהראשון מאמר הכתוב לנו והשני דבור ה' למשה.\n\n <b>גם יתכן לפרש בקרבתם לפני ה',</b> לפי שהיו קרובים אל ה' ביותר על כן דקדק הקב\"ה עמהם לדונם אפילו על שגיאה קטנה כמ\"ש <small>(תהלים נג)</small> וסביביו נשערה מאד. כי כל הקרב הקרב ביותר אל המלך אז ביותר הוא צריך להיות נזהר בכבוד המלך, וכן אמר משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש <small>(ויקרא י ג)</small> ואם נוכל לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה ופרשה זו נאמרה למשה קודם שאמר לאהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש. אז קרוב לשמוע שאמר זה על מ\"ש לו הקב\"ה נוסח ד' תיבות אלו בקרבתם לפני ה' וימותו. ומה שפירש\"י זה זרזו יותר מן הראשון כו' אולי כוונתו כי כבר נאמר <small>(שמות יט כב)</small> וגם הכהנים הנגשים אל ה' אל יהרסו לעלות אל ה' וגם שם זרזם על זה אך שלא נאמר שם שום עונש כ\"א פן יפרץ בהם ע\"כ הוצרך לזרזו שנית ולומר לו שלא ימות כדרך שמתו בניו. אבל אם כל הפסוק מן אחרי מות עד וימותו היא מאמר הכתוב לנו לא ידעתי מהיכן למד משה לזרזו שלא ימות כדרך שמתו בניו שהרי לא הזכיר הקב\"ה למשה שום דבר ממיתת בני אהרן, ולדברינו הוא מיושב שמשה למד זה ממה שהודיע ה' טעם למיתת בני אהרן וסמיך ליה הציווי לאהרן ודאי הוא כדי לזרזו יותר מבפעם הראשון.\n\n <b>דבר אל אהרן אחיך.</b> מה ראה להזכיר כאן האחוה אלא לומר לך שאל יסמוך אהרן על האחוה לומר שלא ימות בבואו אל הקודש בזכותו של משה אחיו כדי שלא יהיה נאכל חצי בשרו כמו שפירש\"י פר' בהעלותך <small>(יב יב)</small> על פסוק ויאכל חצי בשרו ע\"כ אמר אע\"פ שהוא אחיך מ\"מ אל יסמוך ע\"ז כלום. או אמר מאחר שאחיך הוא ואם ימות דומה כאילו נאכל חצי בשרך ע\"כ עליך מוטל ביותר להזהירו. וי\"א אע\"פ שאחיך הוא בנבואה וכתיב במ\"ת ועלית אתה ואהרן <small>(שמות יט כד)</small> ויבא לחשוב כשם שמותר למשה ליכנס בכל עת כי בכל ביתי נאמן הוא <small>(במדבר יב ז)</small> כנאמן הבית הנכנס לבית אדוניו כל עת שירצה כך יכנס גם הוא על כן אתה צריך להזהירו ביותר.\n\n <b>ואל יבא בכל עת אל הקודש.</b> לשון בכל עת אינו מדוקדק כי משמע בכל עת לא יבא אבל לפרקים יבא, והאמת אינו כן שהרי אינו בא כ\"א פעם אחת בשנה ואומר אני שטעם איסור ביאתו שמה תלוי בחטאת העם כי עונותם מבדילין בינם לבין אלהיהם וקלקולם מונע גם ביאת הכהן כי אשמת העם תלויה בו כמ\"ש <small>(שמות כח א)</small> ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל. הורה שלא זכה לקריבה זו כ\"א מתוך בני ישראל וכשישראל אינן זוכין גם הכהן התלוי בהם אינו זוכה לראות פני השכינה, כ\"א ביו\"כ שכל ישראל נמשלו ביום ההוא למלאכי השרת שהם למעלה מן הזמן ואין הזמן שולט בהם, ע\"כ דומה יום קדוש זה כאילו אינו מכלל העת והזמן כי כל ימות השנה בכלל העת דהיינו הזמן חוץ מיום זה.\n\n <b>ורמז לדבר השטן עולה שס\"ד וימות החמה במספר שס\"ה</b>, להורות שבכל ימות השנה שהשטן והיצה\"ר שולט בבריות כולם בכלל העת חוץ מיום זה שאין לשטן ממשלה בו ע\"כ אינו בכלל העת של כל ימות השנה אלא הוא עומד בעצמו נבדל מכל ימות השנה, וכשאמר ואל יבא בכל עת רמז שלא יבא כלל בשום יום שהוא בכלל העת כי אם ביום שאינו בכלל העת והוא ביום מחילה וסליחה שישראל נמשלו בו למלאכי השרת שאינם נופלים תחת העת ואינו בכלל ימות השנה שהשטן המחטיא מושל בהם וע\"כ אין דין ששלוחם של ישראל יבא לראות פני השכינה. ונתן טעם לדבר כי בענן אראה ר\"ל אילו היה שם גילוי שכינתי להדיא לא הייתי צריך למנוע ממנו הביאה שמה כי לא יראני האדם וחי <small>(שם לג כ)</small> אך מאחר ששכינתי בענן יכול הוא לראות כבודי כי הענן סבה לראיה זו לכך נאמר כי בענן אראה וע\"כ אני צריך למנוע ממנו הראיה בכל ימות השנה שישראל מסגלים בו עבירות.\n\n <b>בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר וגו'.</b> ואמרו במדרש <small>(ויק\"ר כא יא)</small> פר כנגד אברהם, שנאמר <small>(בראשית יח ז)</small> ואל הבקר רץ אברהם. ואיל כנגד יצחק, שנקרב תמורתו איל, ושני שעירי עזים כנגד יעקב, שנאמר בו <small>(שם כז ט)</small> וקח לי משם שני גדיי עזים. כוונת מדרש זה לומר כשם שמצינו שגם למשה לא נראה ה' כ\"א בזכות האבות כמ\"ש <small>(שמות ד ה)</small> למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלהי אבותם אלהי אברהם וגו', כך כהן גדול ביוה\"כ נראה אליו ה' בזכות האבות. ויש בכולם רמז ליו\"כ כי מ\"ש ואל הבקר רץ אברהם סובר מדרש זה שהיה ביו\"כ כי גם רז\"ל דרשו <small>(בפרקי דר\"א כט)</small> בעצם היום נימול אברהם שנימול ביו\"כ, וסובר שכל המעשה מן וירא ה' אל אברם באלוני ממרא הכל היה ביום אחד ואע\"פ שעשה סעודה ביום ההוא מ\"מ אחר שלא נתנה התורה עדיין היה מחמיר על עצמו ולא על אחרים. ואיל של יצחק יש במדרש שהיה המעשה ההוא ביום כיפורים <small>(עיין ילקוט ראובני פר' וירא כב יד)</small> וראייתו מן פסוק אשר יאמר היום בהר ה' יראה. שבכל שנה ביום זה ה' יראה כי בענן יראה שמה ה'. ושני שעירים של יעקב אמרו במדרש <small>(בר\"ר סה יד)</small> שני גדיי עזים טובים. טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעל ידיהם תקבל הברכות וטובים לבניך שעל ידיהם מתכפר להם ביו\"כ, ומאז הובטח יעקב על כפרת יום קדוש זה על ידי שני שעירים.\n\n <b>כתונת בד קודש ילבש וגו'.</b> לפום ריהטא נראה שזולת הכפרה יש עוד תועלת שני בכניסת כ\"ג לראות פני השכינה אחת בשנה, כדי לחזק האמונה כדרך שנראה ה' לכל ישראל בהר סיני כדי לטעת בלבם דבור אנכי ולא יהיה לך כך מידי שנה בשנה רצה ה' להתראות אל הכהן שלוחם כדי לחדש האמונה בב' דברות אלו שהם יסוד האמונה ואם באולי עברו ישראל על לא תרצח ולא תנאף כי הם מקבילים מול דבור אנכי ולא יהיה לך כמו שבארנו למעלה פר' כי תשא על פסוק ויקומו לצחק <small>(לב ו)</small> ע\"כ נצטוה הכהן ללבוש כתונת בד קודש כי הכתונת ארז\"ל <small>(ערכין טז.)</small> שמכפר על ש\"ד ומכנסי בד מכפרים על ג\"ע, כדי שלא יתנגדו אל ב' דברות אנכי ולא יהיה לך ולכרות עליהם ברית חדשה בכל שנה ושנה, ולפי שבע\"ז הקב\"ה מעניש גם על המחשבה ע\"כ נאמר ובאבנט בד יחגור כי האבנט מכפר על הרהור הלב <small>(שם טז.)</small> ולפי שבכניסה זו נענשו בני אהרן על שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס ע\"כ נאמר באהרן ובמצנפת בד יצנוף כי המצנפת מכפר על גסות הרוח <small>(שם טז.)</small>.\n\n <b>ד\"א לכך פרט אלו ד' בגדים.</b> כנגד הדברים שנכשלו בהם בני אהרן והנה הכתונת ואבנט הוא על דרך שמסיק בילקוט <small>(שמיני תק כד)</small> שהיו בני אהרן מהלכים אחר משה ואהרן ואמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו ואנו נוהגין שררה על הציבור, רבי אייבו אמר בפיהם אמרו דבר זה ר' פנחס אמר בלבם הרהרו וקשה במאי קמפלגי ומי הגיד להם שכך אמרו, או בלבם הרהרו.\n\n <b>ונראה שדעת ר' אייבו נוטה לומר,</b> מדקאמר כתונת בד קודש ילבש והכתונת מכפר על ש\"ד, והיכן מצינו שבני אהרן נכשלו בחטא ש\"ד, אלא ודאי שבפיהם אמרו דבר זה והיו מלבינין פני משה ואהרן באמרם שאינן ראויין להיות מנהיגים כי אם מצד שהם זקנים והמלבין חבירו חשוב כשופך דמים, על כן בא כתונת זה לכפר על ש\"ד שלא יבא אהרן אל הקודש ויהיה עליו חשש חטא זה כי בני אהרן היו מלוכלכים בחטא זה וחזו את האלהים, ויען כי לא לפניו חנף יבא <small>(איוב יג טז)</small> לא יבא במגוריו רע על זה הזהיר את אהרן על כפרה זו בבואו אל הקודש שלא יבוא אל הקודש מלוכלך בחטא זה.\n\n <b>ודעת רבי פנחס,</b> מדקאמר ובאבנט בד יחגור המכפר על ההרהור ודאי בלבם הרהרו זה וכדרך שבארנו דברי ר' אייבו, ור' אייבו סבר שהאבנט מכפרת על ההרהור של עריות כי בני אהרן לא היו להם נשים ומי שהוא בלא אשה מלא הרהורי עבירה, ורבי פנחס סבר שהכתונת המכפר על ש\"ד היינו לפי שלא עסקו בפריה ורביה ע\"כ דומה כאילו שפכו דם כדמסיק ביבמות <small>(סג:)</small> תניא רבי אליעזר אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר <small>(בראשית טו)</small> שופך דם האדם וכתיב <small>(שם ט ז)</small> ואתם פרו ורבו, וטעמו של דבר כי דם זרעותיו הנה נדרש מידו. ומכנסי בד המכפר על ג\"ע בעבור שנכנסו שתויי יין המרגיל לערוה וכארז\"ל <small>(יומא עה.)</small> כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות דומות עליו למישור שנאמר <small>(משלי כג לא)</small> כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. ובמצנפת בד כי הוא מכפר על גסות הרוח וזה כולל כמה מיני עון שיחסו להם רז\"ל התלוין בגסות הרוח הן שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס, הן מה שהורו בפני משה רבן, וכמה מיני עבירות זכרנום למעלה פר' שמיני <small>(י א)</small> ולפי שבני אהרן מתו על שחזו את האלהים בעוד היותם מלוכלכים בחטאים אלו ע\"כ צוה לאהרן בבואו לראות כבוד ה' יהיה נקי מכל לכלוכי חטאים אלו וילבש ד' בגדי לבן אלו המלבנים החטאים האלו שאם יאדימו כתולע כצמר יהיו ועוד שכדרך שבא לראות פני השכינה לבושיה כתלג חיור כך בא ליראות בבגדי לבן.\n\n <b>גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל.</b> נראין הדברים שב' שעירים אלו דומים ממש לשני גדיי עזים שעשה יעקב ליצחק ועשה את האחד מטעמים כאשר אהב החומר וזה חלקו של סמאל שניתן לו שוחד כדי שיקבל יעקב הברכות על חלקו מצד הגדי השני שעשה פסח לה' כדאיתא במדרש <small>(פרקי דר\"א לב)</small> כי בו ביום ראשון של פסח היה אמר יצחק בני אוצרות טללים נפתחין היום כו' כך לדורות בב' שעירים אלו ניתן לס\"מ חלקו כדי שיקבל יעקב חלקו מן הגורל אשר לה' וכן סמכם המדרש <small>(בר\"ר סה יד)</small> האומר גדיי עזים טובים. טובים לך שעל ידיהם תקבל הברכות, וטובים לבניך שעל ידיהם מתכפרים ביום כיפורים.\n\n <b>ונשא השעיר עליו את כל עונותם.</b> דרשו רז\"ל <small>(בר\"ר סה טו)</small> עונות תם זה יעקב איש תם, ובדין הוא כי כל המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו וידוע שסמאל תמיד משתדל להחטיא את ישראל וכן עשו אדום כל מזימותם להחטיא את ישראל מצד ברכת והיה כאשר תריד ופרקת עלו <small>(בראשית כז מ)</small> ע\"כ ראוי לטעון עליו כל עונות בני תם לומר שיעקב מצדו תמים הוא עם ה' ואתה גרמת להם לחטוא, ע\"כ תשא את חטאתם אל סמאל שרו של עשו שנקרא איש שעיר ושליחתו אל ארץ גזירה דומה ממש למה שנאמר <small>(יואל ב כ)</small> ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה. ושלח אותו ביד איש עתי ארז\"ל <small>(מובא בחזקוני טז כא)</small> זה שהגיע עתו למות בזו השנה.\n\n <b>לפני ה' תטהרו.</b> כי אין יום כיפורים מכפר כ\"א לשבים, <small>(שבועות יג)</small> וקודם שיכפר עליהם ה' חייב כל אדם לטהר עצמו מכף רגל ועד ראש מכל טומאת העון לכך נאמר לפני ה' תטהרו ולפני משמש לשון קודם. וגדולה מזו מצאתי בספר הזוהר על פסוק מפני שיבה תקום <small>(ויקרא יט לב)</small> שקודם זמן השיבה יקום האדם משנת תרדימתו לשוב אל ה' ק\"ו לשון לפני, והיינו לפני בא יום ה' הגדול והנורא תטהרו ע\"י התשובה ואח\"כ יטהר ה' אתכם ע\"י הכפרה. והזהיר עוד על התשובה הפנימית הלבבית שהיא לפני ה' כי הדבר המסור ללב אינו נגלה כ\"א לה' לבדו, שלא יהיה מן הצבועים הצמים ומתענים ומרבים תחינות כדי שיהיו מוחזקים לצדיקים והוא דור טהור בעיני הבריות ומצואתו הפנימית לא רוחץ, לכך נאמר לפני ה' תטהרו.\n\n <b>ורז\"ל <small>(יומא פה:)</small> דרשו,</b> דווקא עבירות שלפני ה' דהיינו שבין אדם למקום יו\"כ מכפר אבל לא העבירות שבין אדם לחבירו, ע\"כ נאמר ועל כל עם הקהל יכפר ר\"ל דווקא כשנעשו קהילה אחת להיות באגודה אחת להיות שכם אחד לעבוד את ה' אז הקב\"ה מקבל תשובתם ולא בזמן שחלק לבם, ולפי שמדרך העולם שביום כיפור מבקשין מחילה זה מזה ולמחרתו חוזרים לסורם ע\"כ נאמר <small>(שמות לה א)</small> ויקהל משה למחרת יו\"כ עשה אותם קהילה אחת כדי שיהיו כן כל ימות השנה, ולפי שכל דברי ריבות נמשכים מן העסקים שבין אדם לחבירו על כן ישב לשפוט את העם למחרת יום כיפור כי עי\"ז יהיו קהילה אחת וכל העם על מקומו יבא בשלום. ומטעם זה נקרא יום זה שבת שבתון. כי ביטול העסקים והשביתה סבה גדולה אל השלום, וכפל השביתה לפי שכל אדם יש לו המייה ותנועה חיצונית ופנימית. החיצונית ע\"י כלי המעשה בכל מלאכה, והפנימית באה מן החלב והדם ההומים אחר בקשת התאוות, וביום השבת אינו נח כי אם מן החיצונית, וביום קדוש זה הוא נח משתיהם כי אין גם אכילה ושתיה ע\"כ נקרא שבת שבתון.\n\n <b>ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים.</b> סמך פרשה זו לכאן לפי שיש מקום למינים לטעות ולומר ששליחת השעיר המדברה הוא לשעירים חלילה, ע\"כ הזהירם מיד על שחיטת חוץ והורה שרצה ה' אדרבא למנוע מהם הזביחה לשעירים אשר התעסקו בהם לפנים מדקאמר לשון עוד, וענין השעיר אינו עבודה וזביחה כ\"א חלקו של סמאל וכן פירש הרמב\"ן <small>(ויקרא טז ח)</small> וז\"ל צוה הקב\"ה שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות עשו, שהוא עם היורש החרב והמלחמות. ומן הבהמות, השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין ושעירים והאריך שם הרב בלשונו. והנה מקום אתי לתרץ בזה מ\"ש בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא פירש\"י כשופך דם האדם כו' ויש להקשות מה ענין שוחט בחוץ לשפיכת דם האדם, אלא לפי שהשוחט בחוץ לשעירים מושך כחו מן מאדים המשפיע החרב וההריגה נמצא שיפה אמר דם יחשב לאיש ההוא כי הוא חשוב באמת לשופך דם כי זה כחו של אלוהו וזה פירוש יקר.\n\n <b>כי יצוד ציד חיה או עוף וגו'.</b> עיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם, אבל בבהמות אין צורך בהיכר זה כי כבר הוא מזורז ועומד במה שרואה שניתן הדם על המזבח כמ\"ש ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם ואין הפירוש שזה עיקר הטעם לאיסור הדם דא\"כ למה אסר דם חיה ועוף אלא עיקר טעם האיסור הוא שלא יאכל הנפש עם הבשר, ונתן מופת על שהנפש כלול תוך הדם שהרי נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם וכפרה זו ודאי נפש תמורת נפש ומזה תבין מדעתך טעם איסור הדם שהוא מצד הנפש שבו וזה טעם שוה בבהמה חיה ועוף, אך הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לאוכלו אבל בדם בהמה אינו צריך היכר כי די לו בזה מה שרואה שניתן הדם על המזבח וזה סימן לו כי הדם הוא הנפש, ועוד שאין נכון שיאכל העבד משלחן רבו אבל בדם חיה ועוף אין שום היכר ע\"כ צוה לעשות היכר במקצתו על ידי כסוי. ואע\"פ שתורים ובני יונה קרבים לגבי מזבח מ\"מ בטלים המה במיעוטם כי רוב העופות אינן למזבח כמו הבהמות.\n\n <b>ד\"א לפי שבשר חיה ועוף אינן בנמצא,</b> והם מחוסרי צידה ובאין לאדם על ידי טורח גדול או ביוקר ומצד היות הדבר חביב עליו ביותר יש לחוש פן יאכל הבשר עם הדם ע\"כ צריך לעשות היכר ע\"י כסוי ורז\"ל <small>(חולין פד)</small> אמרו מכאן שלמדך תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר כ\"א בהזמנה זו וטעמו של דבר תמצא לקמן פר' ראה בפסוק כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו' ע\"ש.\n\n <b>כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו'.</b> לרבותא נקט אשר ישבתם בה, ואשר אני מביא אתכם שמה, כי מסתמא יוסף בירר לאחיו ולבית אביו המקום שאינו מקולקל כל כך כדי שלא ילמדו ממעשיהם הדורות הבאים, וכן מסתמא הקב\"ה בירר לישראל המקום שאינו מקולקל כ\"כ כדי שלא ילמדו מהם שהרי נאמר <small>(שמות כג ל)</small> מעט מעט אגרשנו מפניך, וקודם שיגרש את כולם יש לחוש פן ילמדו ממעשיהם, על כן אמר שאפילו כמעשיהם לא תעשו וק\"ו לשאר תועבות מצרים אשר לא ישבתם בהם, וק\"ו לשאר האומות. אבל לפירש\"י שפירש בהפך זה ממש קשה וכי ס\"ד לומר שדווקא כאותן אשר ישבו בהם ואשר אני מביא אתכם שמה המקולקלים מכולם לא יעשו, אבל כמעשה אותן שאינן כל כך מקולקלין יעשו חלילה מלומר כן אלא לרבותא נקט וכדי שלא יהיה לישראל מקום לטעות בהם ולומר מאחר שהושבו בארץ גושן ודאי הטעם לפי שאין מעשיהם מקולקלים כל עיקר, וכן מאחר שהקב\"ה מביא אותנו אל ארץ זו ודאי אין מעשיהם מקולקלים, ומה שגורשו מארצם היינו לפי שישבו בארץ לא להם שהרי הכנעני היה הולך וכובש הארץ מזרעו של שם ע\"כ הוצרך הקב\"ה להודיע שגם המה מעשיהם מקולקלים ואם לא כל כך כזולתם מ\"מ כדי בזיון וקצף יש במעשיהם וק\"ו לזולתם.\n\n <b>ומדלא ערבינהו ואמר ב' פעמים לא תעשו.</b> נוכל לומר שפרט כל עון בפני עצמו והכתוב מאשים את ישראל על אשר בקשו לישב ישיבה של קבע במצרים כמו שפרשתי למעלה סוף פר' ויגש <small>(מז כז)</small> על פסוק וישב ישראל בארץ גושן. שבאשמת ישראל ידבר והאשימם אלהים על שבקשו לישב ישיבה של קבע במקום אשר אמר אלהים להם כי יהיו שמה גרים ולא תושבים, וכל זה עשו בעבור שהיו אדוקים בגלולי מצרים כמ\"ש ביחזקאל <small>(כ ה-ח)</small> ואודע להם בארץ מצרים וגו' וימרו בי וגו' ואת גלולי מצרים לא עזבו וגו', וכן פירש\"י פרשת בא <small>(י כג)</small> שהיו באותו דור רשעים שלא רצו לצאת ממצרים ומתו בג' ימי אפילה. וע\"ז נאמר כאן כמעשה ארץ מצרים כאותו מעשה שעשיתם בארץ מצרים ומהו המעשה הרע אשר עשיתם אשר ישבתם בה שבקשתם בה ישיבה של קבע מצד שחשקה נפשכם בגילוליהם ובשיקוציהם נפשם חפצה, לא תעשו עוד כאלה לבקש ישיבה של קבע בין עם סורר ההולכים בדרך לא טוב פן תלמדו ממעשיהם כי כן קרה לכם במצרים.\n\n <b>וכמעשה ארץ כנען,</b> היינו שהוא מאשים את ישראל על שמאסו בארץ הקדושה אשר היתה חביבה על האבות והמה מאסו בה עד אשר הוצרך הקב\"ה להביאם שמה בעל כרחם שלא בטובתם וז\"ש כמעשה ארץ כנען כאותו מעשה שעשיתם בארץ כנען, ומהו המעשה אשר אני מביא אתכם שמה כי עיניכם הרואות שאני מביא אתכם שמה בעל כרחכם כי באלים אמרו <small>(שמות טז ג)</small> מי יתן מותינו ביד ה' בארץ מצרים, המרגלים אמרו <small>(במדבר יד ד)</small> נתנה ראש ונשובה מצרימה וכן אמרו רז\"ל <small>(במד\"ר כא י)</small> הנשים היו מחבבות הארץ והאנשים שנאוה, וכן הוצרך הקב\"ה להסיבם דרך המדבר י\"ס שלא ישובו מצרימה ומכל זה ראיה שמאסו בארץ הקדושה הנבחרה מימות האבות למקום קדושה וטהרה ורוב מצות התורה תלויות בארץ, ובכל אלה מאסו ישראל עד אשר הוצרך הקב\"ה להביאם שמה בעל כרחם ולישא אותם על כנפי נשרים כאשר ישא האומן את היונק אל המקום הזה וע\"י סיבוב מדברות שלא יהיה להם מקום לחזור. לא תעשו כן עוד אלא תלכו לרצונכם אל המקום אשר אמר האלהים כי זה הוא המוכן לשמירת כל משפטי ה' וחקותיו, ונתן טעם על ראשון ראשון על מה שאמר שלא יבקשו ישיבה של קבע בארץ טמאה במצרים כדי שלא ילמדו לעשות כתועבותם ע\"ז אמר ובחוקותיהם לא תלכו. ועל אחרון אחרון שזרזם לילך אל הארץ הקדושה כדי לקיים המצות התלויות בארץ על זה אמר את משפטי תעשו וגו' כי המה משפט אלהי הארץ.\n\n <b>את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו.</b> כאן הקדים המשפטים לחקים ואח\"כ הפך הסדר ואמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי, לפי שפסוק ראשון מדבר בשכר העה\"ז מדקאמר ללכת בהם כי בעה\"ז נקרא האדם מהלך שהוא נעתק ממדריגה למדריגה כמ\"ש <small>(זכריה ג ז)</small> ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כי המלאך נקרא עומד כי הוא עומד במדריגה אחת אבל האדם נקרא מהלך וכן לעולם הבא נקרא גם האדם יושב כאמרו רבותינו ז\"ל <small>(ברכות יז.)</small> צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם, ויושבים דוגמת העומד כי הוא יושב במנוחה וכבר קנה כל שלימתו ובשכר העה\"ז הקדים המשפטים שהם מן המושכלות אל החקים שאין טעמם נגלה לומר לך לא זו שבזכות המשפטים תזכה להתהלך לפני ה' בארצות החיים שהרי עיניכם הרואות תועלתם כי אלמלא מוראה כו', אלא אף זו שבקיום החוקות אע\"פ שאין טעמם נגלה מ\"מ תזכה על ידם להתהלך לפני ה'.\n\n <b>אמנם בפסוק וחי בהם שפירש\"י על חיי העה\"ב,</b> הפך הסדר דרך לא זו אף זו כי בקיום החקות פשיטא שתזכה לחיי העה\"ב כי מאחר שאין אתה מרגיש בתועלתם פשיטא שכל מעשיך לש\"ש כדי לקיים מצות בוראך, אלא אפילו בקיום המשפטים שכבר קבלת שכרך בעה\"ז ויש מקום לומר שאתה מקיימם בעבור הנאתך כי קיום העולם תלוי בהם מ\"מ תזכה גם בעבורם לחיי העה\"ב, ולמה כי אני ה' שהרי אתה מקיימם בעבור שאני ה' צויתיך על דרך שאמרו רז\"ל <small>(תו\"כ קדשים קכח)</small> אל יאמר אי אפשי לאכול חזיר ונפשי קצה בו אלא אפשי והקב\"ה גזר עלי כו', וע\"כ מצינו שהוא מזכיר עקב רב טוב הצפון לצדיקים ביותר אל החקים כמ\"ש <small>(תהלים קיט לג)</small> הורני דרך חקיך ואצרנה עקב. נטיתי לבי לעשות חקך לעולם עקב. <small>(תהלים קיט קיב)</small> ומסיק בילקוט פר' עקב <small>(תתמו)</small> מה רב טובך אשר צפנת ליראיך זה שכרן של מצות קלות, ומנא ליה לומר כן אלא לפי שהמצות קלות בני אדם דשים בעקביהם והשטן והאומות מונין עליהם לומר מה המצוה הזאת לכם, וזה מצוי ביותר בחקים שאין טעמם נגלה והם מתנגדים אל בני האדם המונין עליהם לכך נאמר <small>(תהלים לא כ)</small> מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, והיינו בדבר המתנגד אל שכלו של אדם והיינו המצות קלות.\n\n <b>והזכיר תמיד לשון שמירה בחקות,</b> כי כל דבר שיש לו מהרסים צריך שמירה ביותר כמבואר למעלה פר' בא <small>(יב כה)</small> על פסוק ושמרתם את העבודה הזאת, האמור על בן הרשע המבקש להרוס העבודה כך שמירה זו האמורה בחקות היא נגד בני אדם המונין על החקות.\n\n <b>איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו'.</b> קריבה המביאה לידי גילוי ערוה והיינו היחוד כי הוא המביא לידי ערוה ולכך אמר איש איש דווקא כשיהיה כל איש ואיש לבדו עם האשה שהרי ב' אנשים מותרים להתיחד עם אשה אחת, ואין איש איש, כ\"א כל איש לבדו ואמר לא תקרבו לשון רבים להזהיר גם את הנקיבה כפירש\"י, וטעם איסור העריות פירש הרמב\"ם שהוא למעט המשגל כי אלו הנשים קרובות אליו ומצויות אצלו תמיד. והרמב\"ן סתר זו הדעה כי ראינו שהכתוב התיר לו נשים לאלפים ע\"כ פירש שמצוה זו סוד ונראה שלכך נאמר בה אני ה' ר\"ל אני היודע טעמו של דבר ולכם חקה.\n\n <b>אל תטמאו בכל אלה.</b> משמע שלא יבואו לידי הקצה האחרון מהרע שתטמא הארץ עד שיטמאו בכל אלה, ואחר כך אמר ולא תעשו מכל התועבות משמע אפילו במקצתן תטמא הארץ ונראה לפרש שלכך הזכיר ב' מיני עונשים הלא המה הקאת הארץ, וכריתות הנפשות העושות. ומתחילה הזהיר שאל יטמאו בכל אלה לעשות כולם, כי בכל אלה נטמאו הגוים והגיעו אל הקצה האחרון שתטמא הארץ ונפקד עונה עליה ונעשית כחולה המקיא ותקיא את יושביה כי נתמלא סאתה ודרך סאה מליאה לשפוך ולהקיא כי לא תכיל עוד, ועל כן הזהרו שלא יקרה גם לכם כן כי אז אנדרלמוסיא בא והורגת טובים ורעים כי כן יצאו בגולה החרש והמסגר וירמיה וסיעתו. ואח\"כ הוא מזהירם ושמרתם אתם וגו' ולא תעשו מכל התועבות אפילו מקצת מהם לא תעשו, כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ והיו בעונש הקאת הארץ, אבל אתם אם תעשו מקצתן לא תקיא הארץ אתכם לא תהיו בכלל עונש ההקאה אבל מ\"מ יש עונש אחר והוא כי כל אשר יעשה מכל התועבות אפילו מקצתן אף על פי שאין הדין נותן לכלות טובים ורעים כאחד, מ\"מ ונכרתו הנפשות העושות לפחות, לפיכך ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אפילו מקצת מהם. וקרוב לפירוש זה ראיתי בספר חדש.\n\n <b>ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו'.</b> אם יושביה חטאו הנה הארץ מה פשעה שאמר ואפקוד עונה עליה, ונראה שכל זה נמשך מן חטא הקדום כי אמר ה' תוצא הארץ עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן לפיכך כשחטא האדם נפקדה גם היא על עונה ונתקללה ויש להקשות למה לא נתקללה מיד, אלא לפי שעיקר השינוי הוא שרצה ה' שתתן חומר זך ודק בכל הנמצאים ודבר זה נוגע בכל הנמצאים אשר מן הארץ מוצאם והיא לא עשתה כן אלא נתנה חומר גס ועב בכולם, ודבר זה גרם שלא היה טעם העץ כטעם הפרי כי היה החומר גס ועכור וזה גרם גם אל האדם להיות לו תשוקה אל התאות המוחשות ביותר ואם היה חומרו זך ונקי לא היה בא לכלל חטא, ע\"כ לא נתקללה האדמה עד שחטא האדם כי אז היה הנזק ניכר ביותר אבל בעץ עושה פרי לא היה הנזק כל כך גדול.   <b>והרמב\"ן כתב בפר' בראשית</b> <small>(ב ט)</small> שפרי עץ הדעת היה מוליד תאות המשגל ולכן כסו מערומיהם אחר שאכלו ממנו ע\"כ מצינו שבכל מקום שחטא של ג\"ע מצוי אז הקב\"ה פוקד עון הארץ כי היא גרמה לאדה\"ר שחטא בעץ הדעת וע\"י זה היה לו נטיה גדולה אל העריות, כי בדור המבול שהיה הזנות מצוי שם נאמר <small>(בראשית ו יג)</small> והנני משחיתם את הארץ. כמו עם הארץ כי גם שלשה טפחים של מחרישה נתקלקלו וזה היה לארץ על צד העונש לטהרה ברותחין ומטעם זה נקרא א\"י ארץ לא מטוהרה לפי שלא גושמה ביום זעם כדאיתא ביחזקאל <small>(כב כד)</small> וכתיב <small>(ויקרא כו לב)</small> והשמתי אני את הארץ. ומכאן ראיה שבשעת הכעס גורם החטא שהארץ מקולקלת וכמ\"ש <small>(דברים כט כא-כב)</small> וראו את מכת הארץ ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה, גפרית ומלח שריפה כל ארצה. כי ברותחין קלקלה וברותחין נדונה בשריפה כל ארצה וכן בדור המבול כתיב <small>(בראשית ו ה)</small> וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. שנתפעלה הארץ מרעת יושבי בה.   <b>ומ\"ש ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה. </b>יאמר ע\"ד משל שכל חולה דרכו להקיא מה שבקרבו, כך נאמר גם כאן בפר' עריות ותקיא הארץ את יושביה כי תהיה בדמיון החולה המקיא המאכל אשר בקרבו, וע\"ז נאמר ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וזה פירוש יקר.    <b>דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו.</b> פרט כל עדת כי אין עדה פחות מי' ואין דבר שבקדושה פחות מי' ע\"כ אמר כאן דבר אל כל עדת בני ישראל אל כל עדה ועדה שיהיו קדושים על ידי שהם מותרים לכל דבר שבקדושה אשר בו מקדשים שמו ית' ז\"ש כי קדוש אני.\n\n <b>והקדים לפרשה זו ענין קדושת ישראל,</b> כי כמ\"ש קודם מתן תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כך בפר' זו נרמז כל י' הדברות כדאמר ר' לוי <small>(עיין בויק\"ר כד ה)</small> ע\"כ הקדים הקדושה לחבב עליהם המצות לומר שעל ידיהם יזכו למעלת הקדושה, ואל תאמר שהקדושה מילתא זוטרתא היא כי קדוש אני, הקטון בעיניכם לדמות הצורה ליוצרה כביכול. ורז\"ל אמרו <small>(ויק\"ר כד ו)</small> כ\"מ שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה, וכבר ידעת שלשון גדר מורה על הדבר המותר מצד הדין ועושין סייג וגדר להתרחק מן האיסור, ע\"כ אמרו שכ\"מ שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה כי כל קדושה היינו אף בדבר המותר, כמ\"ש רז\"ל <small>(ספרי ראה קב)</small> קדש עצמך במותר לך. וקדושת הנזיר יוכיח ע\"כ אמרו במקום שנזכר גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכן במ\"ת אל תגשו אל אשה דהיינו במותר להם ע\"כ קראם גוי קדוש. וכן כאן נאמר לא תקרבו לגלות ערוה קריבה המביאה לידי ג\"ע והוא גדר וסייג לערוה, וכן אשה זונה וחללה מדברים המותרים לישראל והכהן צריך גדר וסייג לאסור לו אף המותר לישראל כדי לקדשו בקדושה יתירה.\n\n <b>ומ\"ש קדושים תהיו,</b> יש במשמעותו לשון ציווי, ולשון הודעת הענין, כמו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש שהוא הודעת הענין, כך הודיע להם הקב\"ה מתן שכרן של הגדורין מעריות שע\"י זה יהיו קדושים לאלהיהם.\n\n <b>איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו. </b>פרש\"י שאם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו ובפר' ויקהל פירש\"י מדהקדים שמירת שבת לבנין המשכן לומר לך שאין בנין המשכן דוחה שבת ש\"מ שהמוקדמת דחי למאוחרת, שאני הכא שהתחיל בלשון יחיד איש אמו ואביו וסיים בלשון רבים תיראו, תשמורו, בשלמא תיראו קאי על איש ואשה כפירש\"י אבל אצל השבת למה אמר תשמורו לשון רבים מה לי איש מה לי אשה, אלא ודאי תשמורו קאי על הבן והאב לומר לך שאתה ואביך חייבים בכבודי.\n\n <b>ומה שפרט השבת יותר מכל מצוה שבתורה,</b> לפי שטעם של מצות כיבוד אב ואם הוא שראוי לחלוק כבוד למי שהוציאו לאור ההויה הלא הוא אביך קנך והוא עשך ואיך לא תחלוק כבוד למי שהמציאך כי זולתו לא היה לך מציאות כלל, והשבת מורה על כיבוד של השי\"ת כי הוא מורה על חידוש העולם ושהמציא הקב\"ה לאור ההויה אותך ואת אביך, ואם יאמר לך אביך חלל השבת כדי לטעת בלבך שהעולם קדמון ובלתי מחודש כדי שתאמין שאין לך שום אב אחר זולתו ויאמר כל זה לפתותך שתבטל רצון אביך שבשמים מפני רצונו לא תאבה ולא תשמע לו, כי באמת הוא ית' אב לכלנו וחייב אתה לבטל רצון אביך מפני רצונו ית' כי אתה ואביך חייבים בכבודו, אבל אם יאמר לך אביך לעבור עבירה אחרת פשיטא שלא תשמע לו כל זמן שראש נזרך קיים ואתה משמר השבת כהלכתו ומאמין בחידוש העולם כי אב אחד לכלנו וע\"ז אינו צריך לצוותך, זולת אם יבא לחלוק על השורש מראש אמנה ע\"ז אתה צריך זירוז ביותר ועל כן מצינו בכ\"מ סמיכת השבת למצות כיבוד אב ואם כי גם השבת מורה על כיבוד האב ראשון לכל נוצר ויכלול הסמיכות עוד, ג' שותפין אשר באדם אב ואם והקב\"ה.\n\n <b>ומה שמקדים במורא אמו לאביו ובכיבוד הקדים אב לאם,</b> לפי שגם האיש חייב בכבוד אשתו כארז\"ל <small>(יבמות סב:)</small> לעולם יכבד אדם אשתו יותר מגופו, סד\"א שאין כל כך קפידא אם תקל בכבודו שהרי גם האב חייב בכבוד אמך על כן הקדים האב לומר לך שכבודו יהיה גדול עליך ככבוד האם אע\"פ ששניכם חייבים בכבוד האם, ובמורא צריך שיהיה אימת בעלה עליה סד\"א שמוראה אין בו כל כך קפידא ע\"כ הקדים האם לומר שעל כל פנים מוראה עליך.\n\n <b>אל תפנו אל האלילים.</b> אחר שהזהיר על מורא ג' מולידיו בא למעט האלילים כמ\"ש <small>(ירמיה ב כז)</small> אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני. לומר לך שאין שותפין ביצירתך כ\"א ג' אלו ולא יותר. וסמך לזה וכי תזבחו זבח שלמים, לפי שאמר אל תפנו וסתם פנייה היא בלב כמ\"ש ואם יפנה לבבך <small>(דברים ל יז)</small> אשר לבבו פונה <small>(שם כט יז)</small> כי בע\"ז הקב\"ה מצרף מחשבה למעשה שנאמר <small>(יחזקאל יד ה)</small> למען תפוש את בית ישראל בלבם, וטעמו של דבר כי עיקר הע\"ז תלויה בלב המאמין ולא מצינו בכל התורה שהמחשבה פוסלת כמו המעשה כי אם בע\"ז, ובקרבן, שאם חישב בשעת שחיטה לאוכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו פגול הוא לא ירצה, ע\"כ סמך מצות אל תפנו אל האלילים המדברת בפנייה שבלב אל מצות וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו. פירש\"י שלא תחשבו עליו מחשבת פסול כי בכל התורה דברים שבלב אינן דברים חוץ מב' אלו.\n\n <b>ומה שפירש\"י ורבותינו דרשו <small>(זבחים מז.)</small></b> מכאן למתעסק בקדשים שפסול שצריך שיתכוין לשחוט, בזה נוכל ליישב הסמיכות של ובקצרכם קציר ארצכם וגו' לומר לך שיש מצוה שאינה צריכה כוונה והיא הצדקה כמו שפירש\"י פר' כי תצא <small>(כד יט)</small> בפסוק ושכחת עומר בשדה וגו' למען יברכך ה', פירש\"י ואע\"פ שבאת לידו שלא במתכוין, אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ומתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה. ומטעם זה נאמר <small>(משלי כא ג)</small> עשוה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. כי הזבח צריך כוונה והצדקה אפילו שלא במתכוין.\n\n <b>ומ\"ש ובקצרכם לשון רבים ואח\"כ אמר לא תכלה פאת שדך לשון יחיד,</b> לומר לך שאפילו בזמן קצירה שרבים קוצרים אל תדמה בנפשך לאמר יכול העני להתפרנס משדות של אחרים אף אם לא אניח להם לקט שכחה ופאה, ת\"ל לא תכלה ולא תלקט. החוב מוטל על כל יחיד ואינו יכול לפטור את עצמו בשל אחרים. ורמז עוד בלשון יחיד זה שהצדקה צריכה להיות בסתר שלא יודע לשום אדם כי אם לנותן ומקבל. וי\"א לפי שהקוצרים רבים ע\"כ אמר ובקצרכם אבל מ\"מ אין החוב כי אם על בעל השדה לכך נאמר לא תכלה כך נראה בעיני קישור פסוקים אלו.\n\n <b>ונוכל לומר עוד,</b> בענין סמיכות לרצונכם תזבחוהו לפסוק אל תפנו אל האלילים שלא ינהגו בזביחתה אל ה' כמנהג ע\"א שאינן זובחים כי אם בזמן שהם מקבלים הטובה ותולין בהם כמ\"ש <small>(חבקוק א טז)</small> על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה. ואין זה זביחה לרצון כי אם מהכרח קבלת הטובות אמנם לא תעשון כן לה' כי אם לרצונכם תזבחוהו, כאלו אין לכם שום סבה המכרחת אתכם על הזביחה ולא יהיה לכם שום כוונה זרה כי אם תתכונו כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, וכל מחשבה זרה נקראת חוץ לזמנו וחוץ למקומו כי אין זה מקומו וזמנו ונקרא מתעסק בקדשים שאינו מתכוין בעצם וראשונה על הזביחה. ודבר זה ברור למבינים וקרוב לשמוע.\n\n <b>לא תגנובו וגו'.</b> בגונב ממון הכתוב מדבר שהרי נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר, לומר שאם גנבת סופך לכחש ואם כחשת סופך לשבע לשקר והרי אין נשבעין על כפירת קרקעות ועבדים אלא ודאי בגונב ממון הוא מדבר, ולכך הזכיר לשון רבים להזהיר גם את החולק עם הגנב כי גם הוא שונא נפשו כי סתם ממון יש בו כדי חלוקה, אבל גונב נפש מסתמא אין בו כדי חלוקה אע\"פ שעומד למכור שמא לא ימצא קונים ע\"כ על הרוב שאין שנים משתתפים בגניבת נפש ממש ע\"כ נאמר בו <small>(שמות כ יג)</small> לא תגנוב, וכן לא תעשוק מדבר בהשוכר את הפועל ואין ב' שוכרים פועל אחד בשותפות לכך נאמר לא תעשוק לשון יחיד. ומ\"ש לא תעשוק את רעך ולא תגזל ואצל הגנב לא הזכיר רעך, לפי שכל גנב גונב גם דעת עליונה ועושה עין של מעלה כאלו אינו רואה כביכול ואם כן לא מן רעהו לבד הוא גונב, אבל הגזלן אינו עושק כי אם לרעהו.\n\n <b>לא תקלל חרש.</b> פירש\"י הוא הדין לכל אדם ונקט חרש לומר לך מה חרש מיוחד שהוא בחיים כו', ויש ליתן טעם למה נקט חרש דווקא, לפי שאמרו רז\"ל <small>(ב\"ק פה:)</small> סימא עינו נותן לו דמי עינו חרשו נותן לו דמי כולו ולהנחה זו יש מקום לטעות ולומר שחרש חשוב כמת ואינו חייב על קללתו ומכלל זה אתה למד שעל קללת המת הוא פטור והחרש כחי לענין המקללו, ואין לומר שמא כוונת הכתוב לחייב המקלל המת דוגמת החרש החשוב כמת, דא\"כ הוא לשתוק הכתוב ולא יאמר לא תקלל חרש ואני שומע מן בעמך לא תאור <small>(שמות כב כז)</small> שהכל בכלל בין חי בין מת כי מהיכא תיתי לחלק, אלא ודאי שמדין תורה המקלל את המת פטור וסד\"א שגם החרש בכלל מת שהרי חרשו נותן לו דמי כולו כי דומה כאילו היה כל מציאתו לאפס ואין, ת\"ל לא תקלל חרש וכל דכוותיה שהוא בחיים אע\"פ שחשוב כמת כאותן ד' החשובים כמתים שמנו רז\"ל <small>(נדרים סד;)</small> על כולם הוא חייב.\n\n <b>ולפני עור לא תתן מכשול.</b> פירש\"י לא תתן עצה כו', כי אין לפרש עור ממש ומכשול ממש שהרי נאמר ויראת מאלהיך וזה מדבר בדבר המסור ללב דווקא.\n\n <b>לא תעשו עול במשפט.</b> לשון זה נאמר גם בסוף הפר' לא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל ובמשורה ונראה שביאור שניהם אחד הוא וזה שלא יעשה עול שהוא באמת ובמשפט ר\"ל המעשה ההוא בצדק ובמשפט הוא והדין נותן שכך ראוי להיות ומ\"מ הענין עול. והא כיצד, זהו שביאר הענין ואמר לא תשא פני דל פירש\"י שלא תאמר עני הוא והעשיר חייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות, וענין זה באמת הוא ראוי ומחוייב שהרי ודאי העשיר חייב לפרנסו והרי הענין במשפט הוא, אבל מ\"מ הוא עול במשפט כי במלת במשפט מיעט המקום, שאינו מקום המשפט ור\"ל במקום אחר אין זה עול כי ודאי חייב זה לפרנסו ויש להוציא מיד העשיר כדי פרנסתו של העני, אבל במקום המשפט הוא עול כי אין לשנות בעבור זה שורת המשפט אלא המשפט יעשה דרכו ובזמן אחר יחייב את העשיר לפרנסו. וכן בסמוך בענין המדה ומשקל יש לך אדם שעושה במשפט ומ\"מ הענין עול. הא כיצד, כי יש לך אדם שמקטין מדתו ונותן אותה בזול יותר מאחרים כדי שיהיה לו קופצים כי יחשבו שהוא מוכר בזול ואינן יודעין שהקטין מדתו וכפי האמת הוא עושה במשפט כן שהרי אינו גוזל הבריות כלום, ומ\"מ הוא עול אחר שעושה כן דרך רמאות ומסבב שאחרים אין להם קונים וכל דוגמתו שיש בו צד משפט וצד עול הכל בכלל.   <b>ומדקאמר כאן לא תעשו,</b> נ\"ל שאין זה מדבר בהטיית משפט שהרי הוא לאו שאין בו מעשה, אלא שיש בו אזהרה שלא יתיר לעצמו מה שאוסר לאחרים כי כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא <small>(ב\"ב נח:)</small> אע\"פ שפשוטו הוא אפילו שורף גדישו כו' <small>(עיין ספרי דברים א יז)</small> מ\"מ יש בו רמז גם על הדין שיהיה מנוקה מכל מום ועול ואח\"כ יקשט אחרים כמעשה של ההוא שקצץ אילנו הנוטה לר\"ה בלילה תחילה <small>(ירושלמי ב\"ב פ\"ב הל' יא)</small> לכך נאמר אל הדיינים לא תעשו אתם הדבר שאתם פוסקים במשפט כי הוא עול. ואולי שלזה כיון רש\"י שפירש שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול שנוי כו', לשון קלקול מורה שאינו מדבר במטה דין כי אם במקלקל הדין הישר כי בזמן שהוא אינו מקיים מה שפוסק לאחרים הרי הוא מקלקל הדין, שרבים קוראים תגר על הדין ואינן רוצין לקיימו מצד שתולין עצמם בדיין, ועל כן מביא רש\"י לראיה מן פסוק כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול הנאמר בפר' משקלות <small>(דברים כה טז)</small> ושם נאמר לא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. <small>(שם כה יג)</small> והוא ששוקל לאחרים בקטנה ולעצמו בגדולה וזה דוגמת הדיין המתיר לעצמו מה שאוסר לאחרים, ואחר כך מביא פסוק ולא תביא תועבה אל ביתך. <small>(שם ז כו)</small> כי הדיין דמפקין מיניה ממונא בדין הוא המביא תועבה אל ביתו מה שהוא פוסק לאחרים תועבה, הוא מביא אל ביתו. וזה רמז נכון וברור וענין יקר.   <b>בצדק תשפוט עמיתך,</b> וכי דווקא לעמיתו ישפוט בצדק ולא את מי שאינו עמיתו, ואולי מהכרח קושיא זו למדו מכאן הוי דן את כל אדם לכף זכות <small>(שבועות ל)</small> אבל הרשע אין לדונו לכף זכות ואוקי גברא אחזקתיה. ואם במשפט ממש הוא מדבר נ\"ל שנותן עצה לדיין הרוצה לעשות כמו שעשה דוד המלך משפט לזה וצדקה לזה <small>(סנהדרין ו:)</small> לא יעשה כן כי אם לעמיתו בתורה ומצוה, ולא למי שאינו כרוך אצלו כי שמא יעשו קנוניא ביניהם.   <b>וי\"א שע\"ז התפלל דוד ואמר,</b> עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי <small>(תהלים קיט קכא)</small> הם עושי הקנוניא שקרא עושקי. וכן לא תלך רכיל בעמך היינו דווקא בעושה מעשה עמך, אבל מותר לומר לה\"ר על בעלי המחלוקת, <small>(ירושלמי פאה פ\"א ה\"א)</small> וי\"א מצוה, כדי שידע זה להשמר ממנו ואם לא עשה כן הרי הוא עובר בלא תעמוד על דם רעך שפירש\"י לראות במיתתו ואתה יכול להצילו כו' כי כן הדבר הזה, לכך נסמכו פסוקים הללו.   <b>הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.</b> דווקא עמיתך במצות תוכיח לאפוקי ג' כיתות שאינן מקבלין תוכחה והם רשעים, כסילים, לצים, וסימנך רכ\"ל כמ\"ש <small>(משלי ט ח)</small> אל תוכח לץ, וכתיב <small>(שם כג ט)</small> באזני כסיל אל תדבר, וכתיב <small>(שם ט ז)</small> ומוכיח לרשע מומו. כי כל הולך רכיל שמח לאיד וכשהוא רואה דבר ערוה בחבירו לעולם אינו מוכיחו להשיבו מדרכו אלא הולך ומרגל בו כדי לבשר ברבים לפרסם קלונו כדרך כל הולך רכיל, וג' כיתות אלו מואסים התוכחה על כן אין חיוב להוכיחם.   <b>ולפי שנאמר ולא תשא עליו חטא</b> מכלל שאם לא תוכיחו אז יהיה חטאו נשוא עליך וזה לפי שכל ישראל ערבים זה בעד זה, והמלוה לחבירו ונותן לו ערב בזמן שהערב רואה שהלוה מפזר ממונו הוא מוכיחו מיראת הערבות פן יצטרך לשלם בעבורו, כך הערבות של כל ישראל גורם התוכחה ואם אינו מקבלה אזי נקי הוא ממנו כי אין שורת הדין נותן שיסבול אחד בעד חבירו שאינו ברשותו, אך בדבר זה לבד נעשו ישראל ערבים שבזמן שיש בידו למחות ואינו מוחה אז דין הוא שיתפס בעבורו וישא עליו חטאו אם לא יוכיחו משל משלו בזה במי שקודח בספינה תחתיו צעקו עליו כל אנשי הספינה מה זו אתה עושה, השיב להם הלא תחתי אני קודח אמרו לו אם יכנסו המים תחתיך אז תטבע הספינה מכל וכל. כך אמר איוב לחביריו ואף אם אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי, <small>(איוב יט ד)</small> ומה השיבו לו חביריו אם יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק <small>(איוב לד לז)</small> לכך נאמר ולא תשא עליו חטא.   <b>וסמך למצות התוכחה פסוק לא תשנא אחיך בלבבך.</b> כי בזמן שהאהבה מצויה בישראל כל אחד בטובתו של חבירו חפץ ועל כן הוא מוכיחו שלא יכשל בעבירה, אבל בזמן ששונאים זה לזה לעולם אינו מוכיחו ואדרבה הוא מחניפו לאמר כשורה עשית ולא פעלת און וכל כוונתו להדיח עליו הרעה לפי שהוא שמח במפלתו, ומדה זו הלא היא ברכת בני עמינו מיום שגברה אגרופה של שנאת חנם מן חורבן בית שני והלאה ועד היום לא סרה, והנגע הולך ופושה עד אשר ישקיף ה' וירא, ויסיר לב האבן מקרבנו.   <b>לא תקום ולא תטור את בני עמך.</b> לא אמר עמיתך לפי שהנקימה והנטירה תכונה רעה בגוף האדם ואין מן הראוי לבקש נקמה על שום אדם שהוא מבני עמך אם טוב ואם רע, לפי שמסתמא הנקמה היא על מה שעשה לך בגופך או בממונך והדברים ההם אינן ספונין וחשובים כל כך שיהיו ראויין לנקם עליהם אמנם מותר לעשות נקמה בגוים כי המה מסתמא רוצים להעבירך מעל מצות ה' ולהדיחך מעל ה' אלהיך וזה דבר חשוב וספון וראוי לבקש נקמה ע\"ז, כי היא נקראת נקמת ה', לכך נאמר כאן את בני עמך למעט הגוים שאינן מבני עמך שנאמר <small>(תהלים קמט ז)</small> לעשות נקמה בגוים כי נקמת ה' היא. ועל זה ארז\"ל <small>(ברכות לג.)</small> גדולה נקמה שנתנה בין ב' שמות שנאמר אל נקמות ה' <small>(שם צד א)</small> הורו באצבע שתחילת הנקמה וסופה לא תהיה כי אם לשם ה' דהיינו בזמן שיבקש איזו אדם להדיחך מעל מצות ה' כי גדול המחטיא את האדם יותר מן ההורגו, כמו שפירש\"י על פסוק לא תתעב מצרי <small>(דברים כג ח)</small> ורז\"ל אמרו שכל ת\"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת\"ח <small>(יומא כב:)</small> וזה לכבוד תורת ה' אשר בקרבו.\n\n <b>אבל על כל המאורעות שבגופות,</b> לא רצה ה' שיבקש האדם נקמה עליהם משל למה\"ד לתינוק המשחק ועושה מעשה נערות באיזו בנין או איזו ד\"א ובא איזו אדם וקלקל כל מעשיו אשר בנה ואשר נטע הילד והילד צועק לפני אביו צעקה גדולה ומרה על זה ואילו היה אביו משגיח בו ועושה רצונו היה הורג לזה האדם, אמנם אביו אינו משגיח בקולו כלל כי אף אם הקטן כפי מיעוט שכלו הוא חושב שזה הגדיל לעשות לו רעה גדולה, מ\"מ האב רואה בשכלו שאין הדבר כן ושכל מעשה הבן היו הבלים מעשה תעתועים ואינן כדאי שבעבורם יהיה לזה כאויב ומתנקם כי כפי האמת לא עשה לו זה כלום. כך הוא הענין בין אבינו שבשמים לברואיו אשר לפי מיעוט השגתם במושכלות הם חושבים כי כל עניני העה\"ז יש בהם צד מעלה ושלימות והנוגע בכבודם או בגופם או בממונם נראה להם כי הגדיל לעשות עמהם רעה וצועקים לאביהם שבשמים שינקם נקמתם, אבל לפעמים אין הקב\"ה משגיח בקול זעקתם כשאין ברעה זו תערובות דבר הנוגע בנשמתו של אדם כי בעיני השי\"ת כל הענינים אשר בני אדם מסגלים בהם בעה\"ז דומין ממש לצחוק ושחוק אשר עשה לו הילד שהזכרנו, על כן אין הקב\"ה משגיח בהם זולת בזמן שע\"י מאורעות שבגופות יגיע לו ביטול תורה ומצוה אז הנקמה נקמת ה'.\n\n <b>ועל דבר זה מיוסד המזמור,</b> המתחיל אל נקמות ה' וגו' <small>(תהלים צד א)</small> המקדים לומר שאין לבקש נקמה כ\"א בדבר שהוא נקמת ה' כאמור, אח\"כ אמר עד מתי רשעים ה' וגו' עד ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל. וביאור הדבר הוא שבא להשקיט תלונות האומרים עזב ה' את הארץ וגוזרים אומר שודאי לא יראה יה ולא יבין בכל מעשה השפלים כי איככה יוכל וראה באבדן מולדתו עניים ומדוכים אלמנה גר ויתום ולא יקח נקמה מן עושי הרעה אין זה כ\"א מצד שאין השגחתו ית' בשפלים. עז\"א כמתרץ לומר שאין הדבר כן אלא לפי שה' יודע מחשבות האדם כי המה הבל, כמשל התינוק המשחק, ע\"כ אין הקב\"ה מקפיד עליהם בכל זמן. וע\"ז מיוסד כל המזמור האומר עד מתי רשעים ה' וגו' אחר שאמר אל נקמות ה' קרא תגר על האומרים לא יראה יה וגו' זה\"ש עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו ויאמרו לא יראה יה וגו' דאל\"כ למה לא ינקום ממנו, ע\"ז השיב ואמר בינו בוערים בעם וגו' היוצר עין הלא יביט וגו' וא\"ת אחר ששומע ומביט למה לא ינקום ממנו שהרי אל נקמות ה' ע\"ז אמר כמתרץ ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל, כ\"א המאורעות שבגופות בעינינו דבר גדול הנה בעיני ה' מוסר הבלים המה <small>(ירמיה י ח)</small> כמשל התינוק המשחק, וא\"ת עכ\"פ למה יראה ה' עמל וכעס שרשע מכתיר את הצדיק ע\"ז אמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, כי את אשר חפץ ה' בו אותו יוכיח ביסורין אך שלא יהיה בהם ביטול תורה כמו שלמדו רז\"ל מן פסוק ומתורתך תלמדנו <small>(ברכות ה.)</small> לפי שאם היה בהם ביטול תורה היה הקב\"ה מתנקם מן המסבבים בטולה. לכך נאמר לא תקום וגו' כי כל עניני העה\"ז אינן חשובים לפני השי\"ת ודומה כאילו לא עשה לו כלום ע\"כ אין נכון לבקש נקמה משום אדם שהוא מעמיו.\n\n <b>ואהבת לרעך כמוך.</b> ארז\"ל זה כלל גדול בתורה ובמס' <small>(שבת לא.)</small> מעשה בההוא גר שאמר למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד ולמדו הלל פסוק ואהבת לרעך כמוך כל דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא זיל גמור. וכפי הנראה שהגר היה גר צדק ולא היה מהתל התולים לומר בדרך שחוק שילמדו כל התורה בעוד שהוא עומד על רגל אחד ממש, אלא ודאי בקש ממש שיעמיד לו כל מצות התורה על יסוד אחד דהיינו רגל אחד אשר עליו יעמיד לו כל המצות כדי שלא יבא לידי שכחה המצויה בגר אשר לא למד מנעוריו כלום ממצות התורה, ע\"כ בקש ממנו שימסור לו כלל אחד הכולל כל התורה ועל דרך המליצה אמר כשאני עומד על רגל אחד, וכוונתו למסור לו דבר הנאמר מהרה בלשון קצר והיינו ג\"כ יסוד ורגל אחד וע\"י שיזכור כלל זה יזכור את כל מצות ה'.\n\n <b>ולמדו פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה',</b> כי כבר ארז\"ל <small>(מכות כד)</small> בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה <small>(חבקוק ב ד)</small> וזה אינו סותר דברי הלל כי כל מצות התורה הם על שני סוגים האחד הוא, המצות שבין אדם למקום ב\"ה ויסוד לכולם האמונה בה' השני הוא, המצות שבין אדם לחבירו ויסוד לכלם פסוק ואהבת לרעך כמוך. ומטעם זה היו הכרובים פורשים כנפים למעלה מחוי כלפי מעלה כנגד המצות שבין אדם למקום, ופניהם איש אל אחיו כנגד המצות שבין איש לחבירו, וכשאמר כאן על רגל אחד היינו יסוד אחד לכל סוג וע\"כ אמר לו פסוק ואהבת לרעך כמוך ועל רגל זה העמיד לו כל המצות שבין אדם לחבירו, ואמר לו גם סוף הפסוק אני ה' דהיינו היסוד שעליו העמיד חבקוק כל מצות התורה והיינו האמונה בה', ומאמר אני ה' דוגמת דבור אנכי הכולל כל דברות ראשונות שבין אדם למקום ב\"ה וחותם לכולם כבוד או\"א כי מסוף דברו ניכר שראש דברו אמת, יען כי יוקח ק\"ו מן כיבוד אב ואם אל כיבוד השותף הג' ית' שמו הלא הוא אביך קנך. ודבור לא תחמוד כולל כל חמשה דברות אחרונות והוא כנגד ואהבת לרעך כמוך כי שניהם כוללים כל המצות שבין אדם לחבירו, וכן א\"ר לוי <small>(ויק\"ר כד ה)</small> עשרה דברות כתובים בפרשה זו ומסיק שדבור לא תחמוד כנגד ואהבת לרעך כמוך ע\"ש.\n\n <b>שלש שנים יהיה לכם ערלים.</b> הרבה מפרשים אמרו בטעם מצוה זו לפי שהיה חק לאמוריים לעשות תחבולות למהר פרי האילן קודם זמנו וכן כתב הרמב\"ם בספר מורה נבוכים ואשר נראה קרוב למושכל לומר שמצוה זו היא כדי לעשות זכרון למעשה בראשית כי כולם נבראו ביום ראשון, וכל אחד הוציא ביומו וכן כל צמח האדמה היו מכוסים עד יום ג', ואע\"פ שצמחו בג' מ\"מ לא נראו עד יום ד' שבו נתלו המאורות המבשלים כל הפירות כי כולם תלוין בשמש וירח כמ\"ש <small>(דברים לג יד)</small> ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. נמצא שהיו מכוסים ובלתי נראין לאכילה עד יום ד' ע\"כ צוה לעשות זכרון למעשה בראשית שיהיו מכוסים ואטומים שלש שנים כי הערלה ענינה כסוי ואטימה. וביום הרביעי אע\"פ שנגמר בשולם מ\"מ לא היה עדיין בעולם שום בעל חי ולא היה כאן שום פה לאכלם, כאילו לא היה מציאתם ביום רביעי כי אם להודות ולהלל בוראו אשר בראם על כן נאמר כאן לזכרון מעשה בראשית ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'. וביום החמישי נבראו קצת מן הבעלי חיים אשר היו צריכין אל מאכל הצמחים ע\"כ נאמר ובשנה החמישית תאכלו את פריו. ולא נאמר כל פריו כדרך שנאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש. להורות שלא יאכל כל פריו אלא יתן מכולם גם לעני ולגר לפי שהזכיר לקט שכחה ופאה בתבואה ולא באילנות וארז\"ל <small>(ירושלמי פאה פ\"א ה\"ד)</small> אילנות מנין ת\"ל שדך, ע\"כ לא נאמר כל. ועל מדת הצדקה אמר להוסיף לכם תבואתו כי יש מפזר ונוסף עוד <small>(משלי יא כד)</small> ולפי שיש מבקשים על זה ערב ובטחון על כן אמר אני ה' אלהיכם נאמן ליפרע.\n\n <b>מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.</b> נראה שהידור יותר מקימה כי בכלל ההידור גם הקימה, והזקנה יותר חשובה מן השיבה כי יש להתבונן מה ראו רז\"ל לדרוש זקן זה שקנה חכמה <small>(קדושין לב:)</small> במקום שיש לפרשו כפשוטו, אלא שקשה לרז\"ל הרי ההידור יותר חשוב מן הקימה והשיבה מן הראוי לכבדה יותר מן הזקנה שהרי בן ס' לזקנה בן ע' לשיבה אלא ודאי שטעם כיבוד השיבה הוא בעבור החכמה המצויה בהם יותר מבזולתם כמ\"ש <small>(איוב יב יב)</small> בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ע\"כ אמר איסי בן יהודא שכל שיבה במשמע ואפילו ע\"ה <small>(קידושין לב:)</small> אחר שהחכמה מצויה בו יותר מבזולתו ראוי לכבדו בעבור חכמתו, אבל מ\"מ זקן זה שקנה חכמה והשתדל בה כי הדבר הקנוי מורה על השתדלות הקונה שטרח בה לקנותה והוא השכל הנקנה לאדם, ודאי הוא ראוי יותר לכבדו מן השיבה שבאה לו החכמה מעצמה כי רוב ימים ידברו בחכמה.\n\n <b>ולפי שמצינו בכיבוד אב ואם ורבו,</b> שהשוה הקב\"ה כבודם לכבודו, ומוראם למוראו, <small>(קידושין ל:)</small> שמא תאמר שכשם שכיבוד של שיבה וזקן עליך כך מוראם מוטל עליך, ת\"ל ויראת מאלהיך דווקא מורא רבך כמורא שמים כי הוא נקרא אלהיך כד\"א <small>(שמות ז א)</small> ראה נתתיך אלהים לפרעה וכארז\"ל <small>(פסחים כב:)</small> את ה' אלהיך תירא לרבות ת\"ח. וזה מדבר במורא רבך דווקא. ומה שקראוהו זקן במלה מורכבת להודיע שאחר שקנה שלימתו בימים מועטים הרי הוא כבן שבעים שנה.\n\n\n <b>אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם.</b> וכי עדיין לא ידענו שהכהנים בני אהרן המה מה ת\"ל בני אהרן, גם כפל האמירה צריך ביאור והקרוב אלי לומר בזה שאהרן קדוש ה' היה מקור הקדושה וממנו נמשכה הקדושה גם לבניו אך לא היו כמותו בכל צד כי היו רחוקים ממקור הקדושה, ע\"כ אהרן שהיה מקור הקדושה לא הותרה לו לטמא לשום קרוב אפילו לאב ואם וכן כל כ\"ג מזרעו דומה לו מכל צד שהוא מקבל שפע הקדושה בעצם וראשונה מקדושה ראשונה ית' כמ\"ש כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. נזר לשון הפרשה ור\"ל שהופרש ממשחת אלהיו וניתן עליו לא ע\"י אמצעי, אבל בני אהרן שקבלו הקדושה באמצעית אהרן לצדדין קתני כי מצד עצמם אין בהם קדושה ומצד היותם בני אהרן יש בהם קדושה, ע\"כ דינם חלוק כי מצד חלק הקדושה שקבלו אין להם לטמא למתים הרחוקים, ומצד שהם רחוקים קצת מן מקור הקדושה הותר להם לטמא לקרובים, ע\"כ כפל האמירה כי אמירה ראשונה אמור אל הכהנים בני אהרן מצד היותם בני אהרן ע\"כ דבקה בהם הקדושה באמצעית אהרן ע\"כ ראוי לצוות להם לנפש לא יטמא בעמיו. ואמרת אליהם היינו אמירה שניה מצד עצמותם שאין בעצמותם כ\"כ קדושה יתירה כי זה רמוז במלת אליהם, כאילו לא היו בני אהרן, ולפיכך ראוי לצוות להם צווי כ\"א לשארו שמותר להם לטמא לקרובים.\n\n <b>ד\"א הפך זה ממש,</b> לומר להם אמירה ראשונה שדבקה בהם הקדושה מצד היותם בני אהרן שהיה מקור הקדושה, ואמרת אליהם מצד עצמם שאף אם לא היו בני אהרן מ\"מ מאחר שהם משרתי אל חי אין נכון להם שיטמאו כי אם לשארו הקרוב אליו. כי דיו לעבד להיות כרבו כי גם השי\"ת מתעסק בקרוביו כמ\"ש <small>(דברים לד ו)</small> ויקבור אותו בגיא והיינו קרובי השי\"ת.\n\n <b>כי אם לשארו.</b> טעם איסור הטומאה הוא בעבור רוח הטומאה הנשאר דבק בגוף האדם, ע\"כ נאמר לנפש לא יטמא ולא אמר בנפש לפי שהנפש מצד עצמה טהורה היא ואין בה שום צד טומאה, אך שהנפש סבת הטומאה כי כל שאר הבעלי חיים שאין בהם נפש המשכלת כ\"א רוח החיונית לבד אין מיתתם כ\"א פירוד הד' יסודות ואין מלאך המות מזדקק להם כלל ע\"כ אין בהם טומאה חמורה אבל נשמת האדם אינה יוצאת כ\"א ע\"י מלאך המות המוציאה משם בעל כרחה כארז\"ל <small>(אבות ד כט)</small> ועל כרחך אתה מת, והוא בא מסטרא דמסאבא ומביא הטומאה על הגוף, זולת הצדיקים ויחידי הדור אשר מיתתם בנשיקה לא ע\"י מלאך המות אין בהם שום צד טומאה. לפיכך ארז\"ל <small>(ירושלמי ברכות פ\"ג ה\"א)</small> שביום שמת רבינו הקדוש בטלה הכהונה כי לא נטמאו בו הכהנים כלל.\n\n <b>ויכול להיות שכל מי שהוא מזרע אהרן קדוש ה',</b> אז מיתתו ע\"י נשיקה ואז פרחה מהם הטומאה, ונמשכה קדושה זו מן אהרן קדוש ה' אל כל יוצאי יריכו שבכולם אין שום צד טומאה, ע\"כ מותר לכהן להתעסק בקרוביו אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו כי כולם מזרע אהרן המה ואשתו של כהן כגופו דמי, ואע\"פ שהמתעסק בהם יש לו טומאת ז' מ\"מ אין הטומאה גדולה כ\"כ שתהיה מתנגדת אל קדושת הכהן מאחר שעצמות הטומאה קלה קצת, ומ\"מ לא יטמא בשאר כהן שאינו קרובו שהרי הדבר מוטל על קרוביו ואם אין לכהן קרובים מוטב שיתעסקו בו ישראלים ואם אין כאן לא זה ולא זה הרי הוא מת מצוה ופשיטא שמותר לו להתעסק בו ואפילו בישראל מותר וכ\"ג אסור בכל הקרובים כי מצד גודל קדושתו אפילו טומאה קלה פוגמתו.\n\n <b>כי אם לשארו הקרוב אליו.</b> ארז\"ל <small>(יבמות כב:)</small> שארו זו אשתו וקשה מהו זה שאמר הקרוב אליו לשון זכר הקרובה אליו מבעי ליה למימר, ולמה קרא לאשתו שארו, ולמה הקדימה לאביו ואמו. ובדרך הפשט נראה לפרש כדמסיק <small>(ביבמות סג.)</small> א\"ל רבי יוסי לאליהו במה אשה עוזרתו לאדם א\"ל אדם מביא חיטין חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. ולפי זה ודאי אשתו מפרנסתו והרי היא שארו, היינו מזונו הקרוב אליו, כי המזון נהפך אל גוף הניזון וביאור הכתוב שיטמא למי שהיא זן אותו לפי שהמזון קרוב אל עצמותו להוסיף בו ליחה תמורת מה שניתך ממנו, וע\"כ כל אשתו כגופו דמיא אע\"פ שלא נבראת עצם מעצמיו כ\"א זאת הפעם ביצירה ראשונה מ\"מ מאחר שלדורות היא מאירה עיניו בשארו ומזונו, ע\"כ ראוי שיטמא לה. וכדי שלא תטעה לומר שיוכל לטמא לכל מי שזן ומפרנס אותו ע\"כ הוציא המזון בלשון שארו שיש במשמעתו לשון אשתו שנאמר <small>(ויקרא יח יב)</small> שאר אביך היא ולא אמר אשתו בפירוש כדי לפרש הטעם למה הוא מטמא לה.\n\n <b>ועל צד הרמז יש להוציא מכאן דין,</b> מה שארז\"ל <small>(מו\"ק כה)</small> ת\"ח שמת הכל כקרוביו ועליו אמר כי אם לשארו הקרוב אליו. כי שארו היינו מזונו כארז\"ל <small>(ברכות יז;)</small> כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וארז\"ל <small>(ב\"ק ס.)</small> אין פורענות בא לעולם כי אם בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ\"א בצדיקים שנאמר <small>(שמות כב ה)</small> כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. שכבר נאכל הגדיש דהיינו הצדיקים הנך רואה שקרא לצדיקים גדיש, כגדיש זה שאוכלים ממנו כך כל העולם ניזונין בעבור הצדיקים, וענין כבר נאכל כי הקב\"ה בא בטכסיסי מלחמה כי מדרך הלוחמים לסתום תחילה מעיינות העיר ולשרוף גדישם כדי שלא יהיה להם ממה להתפרנס, כמו שפירש\"י במכות של פרעה <small>(שם ח יז)</small> כך הקב\"ה עשה בזמן שאין ישראל עושין רצונו יתברך הוא מסיר צלם מעליהם תחילה ומקלקל גדישם שלא יהיה להם מה לאכול בזכותו, כדרך שביארנו למעלה פר' ויחי <small>(נ י)</small> בגורן האטד ענין הקוצים והגדיש, לכך נאמר כי אם לשארו הקרוב אליו. רמז לת\"ח המזין אותו והכל כקרוביו והקדימו לאביו ואמו כארז\"ל <small>(ב\"מ לג.)</small> אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת כו' וזה יכלול גם בזמן שהצדיק אבד או אביו ואמו, לכך הקדים אבידת רבו.\n\n <b>לאמו ולאביו.</b> כי אמו אינה מזרע אהרן זולת מצד שהיא כגוף בעלה על כן הקדים האם הדבר שהוא חידוש יותר, אבל בכהן גדול שאמר לא יטמא הקדים האב כי זה חידוש יותר מה שאינו מטמא לאביו שהוא מזרע אהרן ואם נפשך לפרש זה דרך לא זו אף זו נוכל לומר שיותר קרוב לשמוע שיטמא לאמו כי נצטערה עליו הרבה בהריון ולידה וגידול מה שאין כן באב, על כן יהיו שני מקומות אלו הן יטמא האמור כאן, הן לא יטמא האמור בכ\"ג, כולם דרך לא זו אף זו. ועוד שאמו יותר ודאית מן אביו כי שמא זינתה אמו עם אחר וזה אינו אביו ולפיכך יהיו שניהם בדרך לא זו אף זו, ועוד שניוול של האשה קשה מן ניוול האיש על כן הקדים אמו לומר לך שאם שניהם מוטלים לפניו חייב לטפל תחילה עם אמו אבל בכ\"ג שנאמר לא יטמא הקדים האב בדרך לא זו אף זו וק\"ל.\n\n <b>לא יקרחו קרחה בראשם.</b> אע\"פ שגם ישראל הוזהרו על כך מ\"מ תרווייהו צריכי, דאי אשמעינן ישראל ה\"א דווקא אבידת ישראל לדורו שאינו עושה רושם כ\"כ ע\"כ אין להצטער עליו ביותר לקרח קרחה עליו לפי שאינו עושה ג\"כ כ\"כ קרחה בעולם, אבל בכהן משרת אלהינו שמת ודאי האבידה גדולה לדורו ועושה קרחה בעולם סד\"א שמותר לכהן קרובו לקרח עליו קרחה קמ\"ל, ואי אשמעינן בכהנים ה\"א שמצד שהכהן משרת לאלהינו ודאי אחר מותו הוא נכנס באור החיים הנצחי לפיכך אין נכון להצטער על מיתתו כי לטובתו היא, אבל בסתם ישראל שאינו בטוח שלא יראה פני גיהנם סד\"א שמותר להצטער עליו ולקרח קרחה מצדו קמ\"ל.\n\n <b>ולא יחלל זרעו בעמיו.</b> פליאה בעיני אם למעלה דרשו בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו מה יאמרו מן בעמיו הנאמר כאן, ופשוטו הוא בעמיו שפסל את זרעו מלהיות בכלל עמיו דהיינו הכהנים כי פסלו מדין כהונה, אבל למעלה א\"א לפרש כן דא\"כ הוא משמע שלא יטמא בעמיו בכהן שאינו שאר בשרו הא בישראל מטמא והלא ק\"ו הוא, ואין לומר דנקט בעמיו לרבותא דא\"כ לשתוק מיניה כי כבר נאמר כי אם לשארו וגו' ובזה מיעט הכל, ע\"כ הוצרכו לדרשת בעוד שהמת בתוך עמיו אבל כאן הוא כפשוטו מלהיות בכלל עמיו.\n\n <b>איש מזרעך אשר יהיה בו מום.</b> כאן אמר בו מום ולמטה הפך ואמר מום בו, וכאן אמר אשר יהיה להבא משמע ואח\"כ אמר כל איש אשר בו מום בהווה משמע, ומהו שנתן טעם לדבר באותו דבר עצמו ואמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, ומה שפירש\"י אינו דין שיקרב כמו הקריבהו נא לפחתך אינו מפורש במקרא.\n\n <b>על כן אומר אני שהקדמונים שהיו בקיאין בחכמות,</b> היו יודעין בכל מום שנתהוה באדם טרם היותו, מצד איזו עון שראו בו דרך משל אם ידעו שהוא מקבל שוחד ידעו בו שסופו בא לידי עורון, ואם ראו בו רגל גאוה ידעו בו שסופו לבא לידי שבר רגל, והכרת פניו ענתה בו שהכירו במראה פניו איזו תכונה רעה שיש בקרבו הפוגמת איזו אבר ידוע וסופו לבא לידי מום נגלה וראוי לגאלו מן הכהונה ע\"ש סופו, לכך נאמר איש איש מזרעך אשר יהיה בו מום, שהכרת פניו ענתה שלסוף יהיה בו מום כי מתוך מעשיו ניכר שלסוף יבא לידי מום זה שיהיה בו הרי הוא נפסל על שם סופו ונתן טעם לדבר כי כל איש אשר בו מום וגו', אי אתה מודה אם המום כבר יש בו ודאי אינו דין שיקרב משום הקריבהו לפחתך. <small>(מלאכי א ח)</small> ע\"כ גם זה אשר יהיה בו מום להבא ראוי שיתגאל מן הכהונה, ומטעם זה לא אמר בנתינת טעם לשון יהיה. וכל זה מדבר במי שאינו נולד במומו שהרי מעשיו גרמו לו מציאת המום כי במעשיו פגם אחד מאבריו, לכך נאמר בב' פסוקים אלו בו מום שקדמה מציאתו למציאת המום כי מלת בו מדבר במציאת האדם שקדמה ואח\"כ נולד בו המום.\n\n <b>ועדיין לא שמענו אם נולד במומו אם המום מעכב או לא,</b> כי יש מקום לומר שמא דווקא זה שתרווייהו איתנהו ביה שיש לו פגם בנשמתו ובגופו ראוי שיתגאל מן הכהונה לבלתי הקריב את קרבן ה', אבל הנולד במומו שאין בו פגם בנשמתו זולת בגופו לבד שמא תאמר שאינו מעכב קמ\"ל למטה מום בו את לחם אלהיו וגו' וזה מדבר במי שקדמה מציאת המום למציאתו לאויר העולם, וזה ביאורו כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה'. ואע\"פ שכבר הזכיר למעלה אשר יהיה בו מום וגו' מ\"מ לא הזכיר שם כ\"א לחם אלהיו. וסד\"א דווקא לחם אלהיו כמנחות, ולחם הפנים, אבל שאר אשי ה' מותר להקריב קמ\"ל לא יגש להקריב את אשי ה' להשוות כל האישים במי שבו מום וסד\"א דווקא במי שבו מום אבל לא במי שמום בו קמ\"ל מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. ונקט לחם אלהיו לא שבא למעט האישים שהרי כבר הושוו כל האישים במי שבו מום והוא הדין במי שמום בו ולא נקט לחם אלהיו כ\"א בעבור שר\"ל אח\"כ שאפילו לחם אלהיו שיש בהם קדושה יתירה יותר מן העולים לאישים מ\"מ מותר לאכול מהם, כמ\"ש מיד לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל, וכ\"ש מן האישים. ומ\"ש ומן הקדשים יאכל אלו קדשים קלים לפי שיש מקום לומר שאחר שלא הותרו לזר, כמו מנחות של קדשי קדשים שאכל משה וכן משמע בילקוט סוף פר' צו <small>(ח תקיח)</small> ובדרך זה מיושב מה שנאמר גם בבהמות פעם מום בו ופעם בו מום, לפי שכל מומים פוסלים בבהמה בין שנולדה במומה בין שנולד מומה בה.\n\n <b>שור או כשב או עז כי יולד.</b> אמרו המפרשים שביום הולדו יש לו עליו שם שור או כשב כי אינו מוסיף על שלימתו ועל עצמותו כלום כי הוא נולד עם כל שלימתו, לאפוקי האדם עיר פרא יולד <small>(איוב יא יב)</small> וקניית שלימתו תלוי במעשיו. ונראה שלכך הודיע לנו הכתוב כדי שלא תאמר מאחר שביום הולדה יש להם כל השלימות הראוי להם א\"כ יהיו כשר להקרבה מיד, ת\"ל יהיה ז' ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה. כי כל מספר שמיני קודש כמבואר למעלה פרשת שמיני <small>(ט א)</small> על כן אינו ראוי להיות קודש עד אשר יעבור עליו מספר זה.\n\n <b>מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש.</b> וסמיך ליה מצות השבת ופירש\"י מה ענין שבת למועדים כו' ואני אומר שכך פירושו כי כבר בארנו למעלה פר' ויקהל <small>(לה ב)</small> על מה שפירש רש\"י הקדים שבת למלאכת משכן לומר לך שאין משכן דוחה שבת, כי בכ\"מ המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת ופסוק זה אשר תקראו אותם מקראי קודש. מדבר בקביעות השנה והחדש וענין העיבור, ומסיק בילקוט פר' זו מנין שמחללין את השבת להעיד עליהם ת\"ל אשר תקראו אותם במועדם יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליהם כך יחללו את השבת להודיע עליהם שנתקיימו ת\"ל אשר תקראו כו' וע\"כ הקדים למצות שבת מצות העיבור להודיע שהעיבור דוחה שבת ואחר השבת חזר ופרט מצות העיבור בפסוק אלה מועדי ה' כדי להקדים מצות השבת לעיבור לומר לך שאין העיבור דוחה שבת, והא להעיד עליהם, והא להודיע עליהם שנתקיימו, ודין זה יש גם במסכת ר\"ה פרק א'.\n\n <b>ד\"א אשר תקראו אותם במועדם,</b> קריאה זו היא בד\"ת שיתעסקו בהלכות פסח בפסח כו' לכך נאמר במועדם ועל קריאה זו אמר אלה הם מועדי אמנם כשאין עסוקים בהם כ\"א במאכל ומשתה אינן מועדי ה' כלל ועליהם נאמר <small>(ישעיה א יד)</small> חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. ומ\"ש אלה תעשו לה' במועדיכם. <small>(במדבר כט לט)</small> לפי שצריך ליתן חציו לה' וחציו לכם.\n\n <b>והקרבתם מנחה חדשה לה'.</b> סימן ליום מ\"ת כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני ומה שלא נזכר בתורה בפירוש כי יום זה מ\"ת, וכן לא נזכר בתורה בפירוש כי ר\"ה הוא יום דין, וטעם שניהם אחד הוא כמו שכתבתי בחיבורי עוללות אפרים, שעל מ\"ת לא רצה ה' להגביל יום ידוע לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאלו באותו יום קבלה מהר סיני, כי באמת ארז\"ל <small>(עירובין נד:)</small> שהתורה נמשלה לדד זה שכל זמן שהתינוק ממשמש בה הוא מוצא בה טעם חדש כך התורה כל ההוגה בה מוצא בכל יום טעם חדש, ע\"כ דין הוא שיהיה דומה אליו בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני וא\"כ כל יום הוא מ\"ת אצל ההוגים בה ע\"כ אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה, וע\"כ ארז\"ל <small>(ספרי ואתחנן ו ו)</small> שיהיו ד\"ת חדשים עליך ולא כדבר הישן שלבו של אדם קץ בו שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חידוש בכל יום ויום, וע\"כ אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה להורות שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום.\n\n <b>והיו בב' הלחם החמץ אשר היצה\"ר נמשל בו,</b> כי בלשון רז\"ל <small>(ברכות יז)</small> הוא נקרא שאור שבעיסה לפי שבמקום שהתורה מצויה שם אין היצה\"ר יכול להזיק כארז\"ל <small>(קידושין ל:)</small> אמר הקב\"ה בראתי היצה\"ר בראתי לו תבלין דהיינו התורה, ואלמלא היצה\"ר לא היה הקב\"ה מוריד התורה מן העליונים אל התחתונים כי בטענה זו נצח משה רבינו את המלאכים כשאמרו לפני הקב\"ה חמדה גנוזה יש לך כו' ואתה רוצה ליתנה לב\"ו, והשיב להם משה כלום יש יצה\"ר ביניכם כו' <small>(שבת פח:-פט.)</small> ור\"ל שהיה צורך ליתן התורה אל התחתונים כדי ליתן להם תבלין על היצה\"ר הכרוך בהם למלא חסרונם לכך נאמר חמץ תאפינה.\n\n <b>וזה הטעם ג\"כ העלם יום דין של ר\"ה,</b> כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה' אשר בו ישב על כסא דין אלא ידמה בנפשו כאלו בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר פנקסו ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה, וכן איכא למאן דאמר אדם נידון בכל יום <small>(ר\"ה טז)</small> שנאמר <small>(איוב ז יח)</small> ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו. ובחיבורי הנזכר הארכתי בב' טעמים אלו כי נכונים למוצאי דעת.\n\n <b>ובקצרכם את קציר ארצכם וגו'.</b> סמיכות פסוק זה לפר' העומר נראה על דרך המדרש <small>(במ\"ר יז ה)</small> האומר שסבב הקב\"ה את ישראל במצות בכל מעשה יצא לחרוש לא תחרוש בשור וחמור, יצא לזרוע לא תזרע כלאים, יצא לקצור לא תכלה פאת שדך כו'. וסד\"א ששדה זו שכיון שקוצרין ממנו העומר וכבר נעשה בה מצוה אחת שוב אינו חייב למיעבד בה מצוה אחריתי, תלמוד לומר לא תכלה פאת שדך. לומר לך שמכל מקום מצוה זו אינה פוטרת אותך מן לקט שכחה ופאה, ובזה מיושב מה שלא הזכיר פרט כרמך לפי שאין קציר העומר שייך בכרם ומהיכא תיתי לפוטרו. וראיה גדולה לדברינו מה שמסיק בילקוט <small>(אמור כג י)</small> בשם תו\"כ אף משהביאה שליש מתחיל וקוצר ופטור מלקט שכחה ופאה כו' וסד\"א שכל השדה פטורה קמ\"ל.\n\n <b>ד\"א כדמסיק בגמרא</b> <small>(ר\"ה טז)</small> אמר רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדה, ועל ידי שתי הלחם יתברכו פירות האילן, ועל ידי ניסוך המים בחג יתברכו גשמי השנה, וכדי שלא יהיה עם לבבו דבר בליעל לאמר מאחר שבזכות העומר ושתי הלחם וניסוך המים יתברכו תבואות השנה א\"כ למה זה אתן מתנות עניים למען יברכני ה', תלמוד לומר ובקצרכם וגו'. כי טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי הא והא גרמא. אבל לפירוש רש\"י קשה מה ענין קרבנות למתנות עניים וכפי הנראה יש קצת דמיון ביניהם כי גם הקרבנות רובן נאכלין לכהנים דרך צדקה, והרמב\"ן פירש רמז לקציר העומר שאינו דוחה לקט ופאה.\n\n <b>שבתון זכרון תרועה.</b> רז\"ל אמרו <small>(ר\"ה כט:)</small> כתיב <small>(במדבר כט א)</small> יום תרועה יהיה לכם וכתיב זכרון תרועה. הא בחול הא בשבת, לכך נאמר שבתון זכרון תרועה. ודווקא בגבולין יש חילוק בין שבת לחול אבל לא במקדש וראיה לדבר מדכתיב פר' פנחס יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עולה וגו'. ש\"מ שמדבר במקום שהקרבנות קרבין והיינו במקדש ששבת דחויה אצל הקרבנות ואז תדחה גם מפני השופר. אבל כאן נאמר זכרון תרועה מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם וגו' מדהרחיק מאמר והקרבתם וסמיך לזכרון תרועה ציווי איסור מלאכה ש\"מ שבגבולין הוא מדבר ששם נוהג איסור מלאכה לבד ואין שם קרבן. ונוכל לומר עוד שיש חילוק בין ועשיתם לוהקרבתם כי עשיה היינו בפועל ממש והיינו במקדש, אבל הקרבה נופל גם על זכרון הקרבנות בתפלה כי על ידיהם ישראל קרובים אל ה' והיינו בגבולין.\n\n <b>אך בעשור לחודש וגו' יום הכפורים הוא.</b> כל אכין ורקין מיעוטין המה לפי שנאמר למטה ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב ואמרו רז\"ל <small>(ברכות ח:)</small> וכי בתשיעי מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, וכדי שלא תטעה לומר מאחר שגם יום תשיעי חשוב כאלו התענה בו שמא גם הוא מכפר כמו יום העשירי, ת\"ל אך בעשור לחודש וגו' לומר לך שעשירי לבד מכפר ולא תשיעי, וזה יותר מחוור מן מה שפירש\"י שפירש מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינן שבים, <small>(עיין שבועות יג.)</small> ומי יתן ידעתי ואמצאהו לפרש מאי משמע שלשון אך למעט הבלתי שבים שהרי לשון אך קאי על יום העשור ומשמעותו למעט הימים הקודמים. וליישב פירוש רש\"י אומר אני שמדקאמר אך בעשור. ובא למעט הימים הקודמים ש\"מ שגם הימים שלפני יו\"כ נקראו ימי תשובה דאם לא כן מהיכי תיתי שיכפרו הימים הקודמים עד שהוצרך למעטם, אלא ודאי שגם עשרת הימים הקודמים הם עשרת ימי התשובה וסד\"א שימי התשובה מכפרין מיד על כל עבירות קמ\"ל שיש לך עבירות שתשובה תולה ויו\"כ מכפר כמו שנאמר <small>(ויקרא טז ל)</small> כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. אף על פי שאמרו במדרש <small>(ויק\"ר ל ז)</small> בערב ראש השנה הקב\"ה מוותר שליש, ובעשרת ימי התשובה גם כן שליש, אבל ביום כפור מוותר הכל לכך נאמר מכל חטאתיכם. ומכלל זה אתה למד שאין יו\"כ מכפר כי אם לשבים דאם לא כן מהיכא תיתי שיכפרו עד שהוצרך למעטם, ואף על פי שלא נזכר בתורה מפורש שהימים הקודמים הם ימי תשובה מכל מקום שופר של ר\"ה הוא כמו התראה שישובו בימים שבינתים, כמ\"ש <small>(עמוס ג ו)</small> אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו.\n\n <b>אך בחמשה עשר יום וגו'.</b> פירש\"י יכול תדחה החגיגה את השבת ת\"ל אך וקשה שבת מאן דכר שמיה ונראה שכך פירושו אך בחמשה עשר יום לחדש באספכם את תבואת הארץ היינו ביום שמותר לאסוף התבואה מן השדה לכל הפחות לצורך אוכל נפש דהיינו בי\"ט שאינו חל בשבת, באותו יום תחוגו החגיגה אבל לא ביום שאין בו שום אסיפה מן השדה בשום צד אף אם אין לו מה לאכול והיינו בשבת, ואילו לא נאמר אך הייתי אומר באספכם היינו בזמן אסיפה קאמר ולא ביום שיש בו אסיפה.\n\n <b>ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר.</b> ארז\"ל <small>(ויק\"ר לז)</small> שנקרא ראשון לחשבון עונות, משל למדינה שחייבת מס למלך כו' כך בערב ר\"ה יצאו הגדולים לקראתו כו', ובעשרת ימי תשובה הבינונים, וביו\"כ הכל יוצאין כו'. ויש להתבונן למה קראו יום ראשון לחשבון עונות כשצוה על ארבע מינים אלו ולמה לא קראו ראשון לחשבון עונות כשצוה על הסוכה והחג, ומה ראה בעל מדרש זה על ככה לעשות ג' חלוקות כנגד ג' כיתות, ומה היה חסר אם היה אומר שלכך נקרא יום ראשון לפי שביו\"כ נמחל הכל ובין יו\"כ לסוכות אין עושין עונות על כן נקרא יום ראשון לחשבון עונות.\n\n <b>ונראה שבעל מדרש זה רצה לתרץ ב' קושיות,</b> הן קושית וכי ראשון הוא, הן קושית לכם ולא רצה לפרש לכם משלכם להוציא הגזול, כי הוא סובר שאין זה משמעות לכם כי מכם ובכם הם שני הפכים כך משלכם הוא מכם, ולכם היינו בכם. אלא ודאי שד' מינים אלו הם כנגד ד' כיתות מישראל. פרי עץ הדר. שיש בו טעם וריח כנגד בעלי תורה ומצוה והם הצדיקים גמורים, וערבי נחל. שאין בהם לא טעם ולא ריח כנגד הכיתות שאין בהם לא תורה ולא מצוה והם הרשעים גמורים, וכפות תמרים. שיש בו אוכל בלא ריח, וענף עץ אבות, שיש בו ריח בלא אוכל, שניהם כנגד הבינונים שיש בהם או תורה בלא מצוה או מצוה בלא תורה, וע\"כ נאמר ולקחתם לכם. היינו לכם ממש, כמו שמצינו בכם ג' כיתות אלו כך תקחו ארבע מינים המתיחסים לג' כיתות אלו, ואצל חלוקה זו הודיע לנו הכתוב שיום זה ראשון לחשבון עונות, וא\"כ קשה לו מה ענין זה לזה אלא ודאי שהא בהא תליא לפי שיש בכם ג' כיתות אלו והם מתכפרים אחת אחת על ידי זה נעשה יום זה ראשון לחשבון, ואם היה דעת המקרא לתלות כל הכפרה ביו\"כ לבד למאי נפקא מינה הודיע לנו בפעם זה שישראל חלוקים לג' כיתות, אלא ודאי כוונתו לומר שאין יו\"כ מכפר לכולם בבת אחת כי אם מעט מעט הקב\"ה מעביר ראשון ראשון כסדר שנזכרו אצל ארבע מינים אלו, כי מתחילה הוא מוותר עון הכיתות שנמשלו לפרי עץ הדר. והם הגדולים שיצאו מתחילה לקראתו ית' בערב ר\"ה, ואח\"כ מוותר השליש בעבור הבינונים שיצאו לקראתו בי' ימי תשובה שנמשלו לכפות תמרים, וענף עץ עבות ואח\"כ ביו\"כ מוותר לכולם אפילו לרשעים שנמשלו לערבי נחל כי אז כולם יצאו לקראתו ומתענין. ועל כן לא היה הכ\"ג רשאי לבא ביו\"כ אל הקודש כי אם בענן הקטורת כי בו מעורב החלבנה עם סממני הקטורת לצרף כל פושעי ישראל ולעשותם אגודה אחת עם הטובים כדי שיכפרו אלו על אלו, כדרך שאמרו במדרש בארבע מינים אלו, לאבדם אי אפשר אלא יעשו אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו ואם חסר אחת מן הכיתות הללו אין לכ\"ג מבוא לבוא אל הקודש, וזה פירוש יקר מאד.\n\n <b>ויכלול עוד באגודה זו ענין התשובה,</b> כי ידוע שבכל ימות השנה אין הקב\"ה מקבל כי אם תשובת הרבים אבל תשובת היחיד אין הקב\"ה מקבל כי אם בי' ימי תשובה כמו שלמדו <small>(ר\"ה יח)</small> מן פסוק דרשו ה' בהמצאו. <small>(ישעיה נה ו)</small> וע\"כ רצה הכתוב ליתן טוב טעם ודעת למה צריכין להיות אגודה אחת ביום זה יותר מבימים הקודמים על כן בא כמתרץ ואמר לפי שהוא ראשון לחשבון עונות, לומר לך כי בודאי היה מן הראוי לעשותם אגודה אחת בהתחלת השנה כדי שיהיו כך בכל ימות השנה לעשות להם הכנה אל התשובה של כל ימות השנה באם יחטאו ואז יהיו השבים רבים ותהיה תשובתם מרוצה בכל ימות השנה, אך מן ר\"ה עד יו\"כ אין צורך כל כך לעשותם אגודה אחת שהרי באותן הימים אפילו תשובת היחיד מקובלת, ומן יו\"כ ועד סוכות עוסקין במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות כי מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא מכל חטא וגם בזמן זה אין צורך כל כך לתשובת הרבים, אך ביום ראשון של חג שהוא ראשון לחשבון עונות על כן צריכין לעשות בעצם היום הזה הכנה אל תשובת הרבים והוא כשיהיו כל ארבע כיתות הללו באגודה אחת ויכפרו אלו על אלו ואז תשובתם רצויה בכל ימות השנה. ובזה הותרו גם כן כל הספיקות בדרך נכון וברור.\n\n <b>ושמחתם לפני ה' אלהיכם.</b> אין שמחתם לפני ה' כי אם בזמן שהם באגודה אחת ובפרט שהשמחה דווקא בחג זה לפי שהוא זמן אסיפה אשר מדרך העולם לשמוח בה ביותר, על כן הזהירם שתהיה השמחה לפני ה' דווקא לא כשמחת הרקים אשר כל מזימותם הרוג בקר ושחוט צאן <small>(ישעיה כב יג)</small> השותים במזרקי יין, ומרבים מחלוקת בישראל ובשמחה זו החריבו ב' בתי מקדשים וגלו בראש גולים כמ\"ש <small>(ישעיה נה יב)</small> כי בשמחה תצאו. כארז\"ל <small>(קידושין פא.)</small> סקבא דשתא ריגלא, כי בעבור שהיו שמחים שלא לשם שמים סבבו כל חלי וכל מכה כמעשה האתרוג שזרקו בינאי המלך <small>(עיין סוכה מח:)</small> ועל שמחה זו אמר מה זו עשה, הלא על ידה תצאו בראש גולים. אמנם בשלום. כשיהיו באגודה אחת ושלום ביניהם תובלון. אל הארץ, ההרים והגבעות, המה ראשי המעלה אשר גובה להם ויראה להם <small>(יחזקאל א יח)</small> יפצחו לפניכם רנה. כי יהיו קודמים לכל דבר שבקדושה כדינם ולא יהיו הנערים דוחפין את הזקנים כמעשה המרגלים. וכל עצי השדה ימחאו כף. המה כל ארבע כיתות הרמוזים בארבע מינים אלו הבאים מעצי השדה ימחאו כף לשמוח לפני ה' וכן במקום אחר <small>(ויק\"ר ל ד)</small> דרשו פסוק זה אז ירננו כל עצי יער. <small>(תהלים צו יב)</small> על ד' מינים אלו ורמז במלת אז א' ז' שהלולב ניטל במקדש כל ז' ובגבולין יום א'.\n\n <b>כל האזרח בישראל ישבו בסכות.</b> נקט דווקא אזרח שהוא לשון תושב, לפי שבזמן אסיפת התבואה מן השדה כל אחד רוצה לילך מן השדה לתוך ביתו לישב בו ישיבה של קבע, וחששה התורה אולי על ידי ישיבת קבע ירום לבבו כי מצאה ידו כביר וישמן ויבעט על כן נאמר כל האזרח הרוצה להיות כתושב בעה\"ז ולא כגר אליו צוה ה' לצאת מדירת קבע לדירת ארעי כדי שיכיר בפחיתות ערכו שאינו בעה\"ז כי אם גר ולא תושב כמדייר בי דיירי ועל ידי זה לא יבטח בצל קורתו כי אם בצל שדי יתלונן, כמו שעשו ישראל בצאתם ממצרים שלא ישבו בבתים ספונין וחשובים כי אם בהיקף ז' עננים אשר כבוד ה' היה בתוכם וזהו בצל שדי ולא בצל קורות בתיהם ארזים. וז\"ש כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו'. כי אין לומר שמדבר בסתם סכות של הולכי דרכים דאם כן הוה ליה לומר כי בסכות ישבו בני ישראל מהו הושבתי משמע שהקב\"ה בעצמו ובכבודו הושיבם בסוכות ואין זה כי אם היקף ז' עננים אשר פרש ה' ענן למסך עליהם כי על כן באו בצל שדי יתברך.\n\n <b>ויצא בן אשה ישראלית וגו'.</b> לא פרט הכתוב שם של אחד מהם להורות שהיו שניהם פגומים, כי כל היוצא לריב מהר ודאי הוא פגום ואינו מן האנשים הנודעים בשמם לשם ולתהלה, אלא מן הפחותים אנשי בליעל גם בני בלי שם ולא היה בהם כי אם שם היחוס של אבותם שזה היה בן ישראלית וזה איש ישראלי, וע\"כ נאמר וינצו במחנה כי שניהם היו בעלי מצה ומריבה ונתגלגל חובה על ידי חייב כי ע\"י שזה הישראלי נכנס עמו במריבה גרם לו לגדף השם הנכבד וקצת ראיה לזה ממה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש יקלל אלהיו וגו'. ואיך הכניס בדבור זה מאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם. וכן פסוק ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו'. ועוד שפסוק זה כולו מיותר שהרי נאמר אח\"כ בפירוש שבר תחת שבר וגו'.\n\n <b>אלא שכל זה מדבר בגנות המצה והמריבה,</b> שאין שלום יוצא מתוך מריבה ועל ידי המריבה יבא שיכה נפש אדם או בהמה ויזיקו או בגופו או בממונו, ולפי שארז\"ל <small>(קידושין ע)</small> כל הפוסל במומו פוסל, לכך נאמר ואיש כי יתן מום בעמיתו. להטיל מום בקדושים, כאשר עשה בעקימת שפתיו דהוי מעשה כן יעשה לו כי יאמרו לו שפוסלו במומו, ולמטה מדבר במום ממש ע\"כ אמר כן ינתן בו. וכן זה בן ישראלית, וזה איש הישראלי, כי כל אחד פוסל חבירו במום כי שניהם לא היו אנשי שם ולא נודעו כי אם מצד אבותם.\n\n <b>ומ\"ש ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי.</b> הוא המצרי שהרגו משה בשם המפורש ועל כן כל הימים היה מגדף בתוך לבו ולא נודע בחוץ הדבר, וכל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי <small>(אבות ד ה)</small> על כן סבב השם שיצא מאהלו בתוך בני ישראל כדי שתגלה רעתו בקהל כי כך המדה בחילול השם. ויכול להיות שלכך נאמר ויצא כי במשה נאמר ויצא משה אל אחיו <small>(שמות ב יא)</small> גם אני אצא לגדף, במשה נאמר <small>(שם ב יב)</small> ויפן כה וכה וירא כי אין איש ועשה בצנעה, אני אצא בתוך בני ישראל לעשות ברבים.\n\n\n <b>וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר.</b> מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו' קרוב לשמוע כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ\"ט יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו נתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרא דרור וחפשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה, באותו זמן הגיד הקב\"ה למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבעה ובמספר מ\"ט אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים ואין תורה כתורת א\"י, והר סיני, על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ\"ט שנה וכן במספר ז', או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר בהר סיני. ודבר זה נכון וקרוב לשמוע.\n\n <b>ושבתה הארץ שבת לה'.</b> בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזרוע, ולדעה זו נטה הרב המורה, ורבים חולקים עליו ואמרו שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם, ועוד שאין זה שבת לה' כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם, ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו, וכן כתב מהרי\"א והוסיף עוד נופך משלו וגם זה רחוק מכליותי כי הוא דומה ליהודה ועוד לקרא כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם ואם הוא לא יועיל מה יושיענו זה הבא לעיתים רחוקים.\n\n <b>וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפר',</b> אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה, והבטחון בה' כי חשש הקב\"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב\"ה אמר שש שנים תזרע שדך. מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה' אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואם היה הנס שתעשה התבואה לג' שנים הרי זה מעשה ניסים, אבל ושלישים על כלו. שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שעור אכילה לשנה אחת מ\"מ ישלח ה' את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בה\"א הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלש שנים. אלא שרמז בה\"א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה' כח בארץ עד שאותה התבואה תספיק לשלש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם, ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ. ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה', כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר ויסמכו על הנס. וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדברו בו המפרשים.\n\n <b>ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעון השמיטה,</b> מצד חסרון האמונה שבהם כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו <small>(תהלים עח כב)</small> שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים וכמ\"ש <small>(ירמיה ה א)</small> שוטטו בחצות ירושלם ודעו וראו אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה. גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה' על ידה, ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב\"ה בעל השדה ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקב\"ה בעצמו בעלה ואדונה כי לו ית' הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. אבל העכו\"ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה. ואחר הצעה זו נבא לביאור הפסוקים כי המה מסכימים לכוונה זו האמיתית אשר אין ספק בה.\n\n <b>שש שנים תזרע שדך וגו'.</b> כבר אמרנו שזו הבטחה שלא יכחיש חילה אף אם יזרע שש שנים רצופים ולא יעשה שנה בור אחר שני שנים זרע, ועל צד השכר אמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם כי באמת אני הנותן לך הארץ ולא בחילך ירשת ארץ ויש לחוש שלא תטעה לומר שלך הארץ ע\"כ אני מצוך ושבתה הארץ שבת לה'. לא לשם תוספת כח בארץ כי אם לשם ה' לגלות כי הוא ית' בעל השדה, ובזכות שתשבות לשם ה' תזכה למה שנאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה. לאפוקי אם לא תשבות לשם ה' אז תתחייב גלות ולא תזרע אפילו בשש שנים ואת\"ל שתזרעה מכל מקום יבוזו זרים יגיעך ולא תאסוף תבואתה כמ\"ש <small>(שופטים ו ג)</small> והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וישחיתו, וכתיב <small>(דברים כח לח)</small> זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף. ואמר שדך למעט שדה של אחרים, לומר שאם לא תשבות אזי תלך בגולה ותהיה עבד לאומות ותזרע שדה שלהם ולא שדך, אבל בזכות השמיטה תזרע שדך וכרמך. ועוד הזכיר שדך למעט שנת השמיטה שבו אין השדה שדך כי אם הפקר לכל כי מאחר שבשנה זו אתה מודה כי לה' הארץ א\"כ ראוי שיתפרנסו ממנה בשנה זו עניי עמו ולא יהיה לך יתרון עליהם, ואמר בזכות ושבתה הארץ שבת לה' תזכה ששש שנים תזרע שדך. אבל אם תרצה להחזיק בפירות שביעית כבעל הבית אז תבא לידי עניות שתמכור השדה ולא יהיה שדך כי אם של אחרים כדעת המדרש <small>(תנחומא בהר א)</small> הדורש סמיכות פרשיות כי ימוך אחיך לעושה סחורה בפירות של שביעית שסופו לבא לידי עוני ולמכור ביתו ושדהו וזהו דומה למה שארז\"ל <small>(תענית ו:)</small> כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך בבית, כי כל זמן שחיה אוכלת אז בזכות הצדקה יהיה גם לבהמתך אבל אם תחזיק בה כבעל הבית לבלתי נתון לחיה בשדה אז תכלה הפרוטה מן הכיס שגם לך לא יהיה.\n\n <b>ומטעם זה נאמר בסמוך ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע וגו'.</b> הקדים השדה אל הזריעה לומר כדי שלא תטעה לומר שהשדה שדך ולא של ה' על כן אני מצוך שלא תזרע כי בזאת תדע כי של ה' היא ולא שלך ואת ענבי נזירך שהפרשת לך ולא רצית ליתן ממנו לאחרים במזימות זו אשר חשבת כי הכרם כרמך ע\"כ אני מצוך לא תבצור. כי בזאת תדע שאין נכון שתנזור ותפריש את בני האדם מהם אלא יד כולם יהיה שוה בה למען תדע כי לה' הארץ ובידו לנזור ליתנה למי שירצה, ואכלו אביוני עמך משלחן גבוה. וזה טעם היובל שנאמר <small>(כה כג)</small> והארץ לא תמכר לצמיתות. כי אין האדם יכול למכור דבר שאינו שלו כי לה' תבל ומלואה, והוא נתנה אל האדם זמן חמשים שנה הקצובים לסתם אדם בינוני מיום היותו בן עשרים לרדוף אחר קניני הזמן עד היותו בן שבעים, על כן אינו יכול למכור נחלה כי אם על חמשים שנה לא יותר.\n\n <b>וספרת לך שבע שבתות שנים.</b> טעם היובל כטעם השמיטה ונוסף על זה יש עוד דברים אחרים בגו מדקאמר וספרת לך ש\"מ שיש דמיון ויחוס לשנים אלו עם מספר ימי שני חיי האדם אשר המה על הרוב באים במספר חמשים כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ועשרים שנים ראשונים אינן בכלל זה כי לפי שאינו בר עונשין עדיין בב\"ד שלמעלה ע\"כ כל מעשיו של אותו זמן נחשבים לבלי מה לפי שאדם עיר פרא יולד <small>(איוב יא יב)</small> ועדיין אין אור שכלו שלם להבין במושכלות שלא יטה אשורו מיני דרך הישר, ומשם והלאה הוא מתחיל לספור כדי שידע כמה ישאר לו בשנים אשר בהם נבון תחבולות יקנה וסמא דחיי יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו. לכך נאמר וספרת לך וגו'. אם תספור לך לטובתך ולהנאתך כדי להוציא כל ימיך בדברים רוחנים אז והיו לך ימי שבע שבתות השנים ר\"ל יהיו לך לבדך ולא לזרים אתך. אבל אם תכלה בהבל ימיך לאסוף ולכנוס אז לא לך יהיה הזרע, כי תעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנית ואשר נטעת, כי על הרוב אין האדם יכול להחזיק בשלו כי אם מספר שנים אלו אבל שנת החמשים משנת עשרים שהוא שנת השבעים מיום הולדו, אז הכל שוים בהונו ורכושו ולא יקצור עוד קצירו ואת ענבי נזירו אשר הבדיל והסתיר ביום המעשה ומאנו ידיו לנגוע והיתה עיניו צרה בו מתת לאחד מאחיו ואפילו לעצמו לא נתן ק\"ו שלא היה מהנה לאחרים הנה בזמן ההוא, יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו. <small>(שם כ כח)</small> והכל הפקר והכל שוים בו כעשיר והלך והוא זמן קריאת דרור ועבד חפשי מאדוניו.\n\n <b>וכדי שיהיה דבר זה לזכרון בין עיני האדם אשר לא תשבענה הון,</b> צוה ה' לקדש את שנת החמשים לא יזרע ולא יעבוד בו כי כמו שצוה לקדש השנה השביעית לידע ולהודיע כי לה' הארץ כך צוה לקדש את שנת החמשים להודיע כי יש גבול וקצבה לכל מעשיו וכי הוא אינו בעל השדה בהחלט אלא הוא כגר בארץ ואין לו כח בה כי אם חמשים שנה לפיכך והארץ לא תמכר לצמיתות. כי לא השליטו האלהים למכור דבר שאינו שלו וזהו שנתן טעם ואמר כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. מדסמך אתם עמדי אל תושבים ש\"מ שדווקא לעה\"ב כי אז אתם עמדי שם אתם תושבים אבל בעה\"ז אתם גרים, והקב\"ה נתן לך הארץ בתורת אריסות או בתורת שאלה ואיך תמכור דבר שאינו שלך.\n\n <b>וענין העברת שופר וקריאת דרור, וביום כיפורים דווקא,</b> דומה ליום מתן תורה שבו יצאו ישראל חירות מן היצר הרע ויסורין וכן יום כיפור זמן חירות מיד מלך זקן וכסיל אויב ומתנקם הוא שטן, הוא יצר הרע, וכל זה להזכיר לאדם יום החירות במתים חפשי ושתמיד יהיה לנגד עיניו זמן החפשי והחירות וכן כתב מהרי\"א ע\"ש, וכל זה על צד הרמז אשר בו דרכו רוב מפרשי תורתינו אבל לפי פשוטו השמיטה והיובל טעם אחד לשניהם והוא כדי שנשים בטחונינו בה' ולידע כי לה' הארץ לכך נאמר בשנת היובל הזאת, מן השדה תאכלו את תבואתה לא תחזיק השדה כשדך אלא כסתם שדה שאינו שלך.\n\n <b>או קנה מיד עמיתך אל תונו.</b> דרשו רז\"ל <small>(ב\"מ מז:)</small> דבר הנקנה מיד ליד שייך בו אונאה אבל לקרקעות אין אונאה, וטעמו של דבר שכל דבר הנמכר אינו בערך אחד בכל הזמנים כי כפי השתנות הזמנים לפעמים יוקרו או יוזלו על כן לעולם אין ערך ידוע לשום דבר הנמכר לפיכך הקרקע אע\"פ שבאשר היא שם היה מוכרו בזול או ביוקר מכל מקום לא ימלט שיבא הזמן שתהיה נמכרת באותו ערך שהוא קונה אותה עכשיו אבל מטלטלין יש לחוש שמא באותו זמן לא יהיו בעולם, והארץ לעולם עומדת, ולא מיעט קרקעות כי אם מביטול מקח אבל מכל מקום איסור יש בדבר שהרי נאמר בקרקעות במספר שנים אחר היובל ועל זה חזר ואמר ולא תונו.\n\n <b>וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.</b> י\"מ שבשנה השביעית אינו מוסב על וכי תאמרו אלא וכי תאמרו בששית מה נאכל בשנה השביעית הן בשנה השביעית לא נזרע, אבל בשביעית ודאי לא יאמרו מה נאכל בשמינית שהרי נאמר ועשת את התבואה לשלש השנים אם כן כבר ראו בששית ריבוי התבואה וזה קושיא על הרמב\"ן ומהרי\"א שפירשו כן שיאמרו בשביעית מה נאכל בשמינית. ולפי מה שכתבנו למעלה שברכה זו שיאכל קמעא ומתברך במעיו, אין זה קושיא כי סוף סוף לא יראו ריבוי תבואה. וי\"א שכל מי שיש בידו מעט לחם הוא מקמץ מיד ותיכף מיראה פן יחסר ממנו לעתיד כך יקמצו גם בשביעית מיראת חסרון התבואה שבשמינית.\n\n <b>ולי נראה שכך פירושו,</b> שכל תלונה זו סובבת על מה שנאמר בפסוק שלפני זה ואכלתם לחמכם לשובע וארז\"ל <small>(עיין יומא עד.)</small> כתיב <small>(דברים ח טז)</small> המאכילך מן במדבר. וכתיב <small>(שם ח ג)</small> ויענך וירעיבך. אלא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, הנך רואה שאע\"פ שירד המן דבר יום ביומו מ\"מ היו אוכלים ורעבים לפי שלא היה פת בסלם ליום המחרת, ע\"כ כאן ודאי יאמרו מה נאכל בשנה השביעית קודם שיראו בששית רבוי תבואה ויאמרו אילו היינו זורעים בשביעית לצורך שמינית היה לנו פת בסל והיינו אוכלים ושבעים אבל מאחר שלא נזרע לצורך שמינית אם כן לא יהיה לנו פת בסל ואם כן גם בשביעית לא נשבע וכל שכן בשמינית ואיה הבטחת האומר ואכלתם לחמכם לשובע. ומה נאכל שיהיה לשבעה מאחר שלא נזרע ולא נאסף תבואתינו לצורך שמינית, על זה אמר וצויתי את ברכתי וגו'. כדי שיהיה לכם פת בסל גם לצורך שמינית ואז יאכלו לחמם לשובע בשביעית כי יהיה להם פת בסלם לשלש שנים. וי\"א ששלש שנים היינו מפני שנת היובל שלא יזרעו שני שנים רצופים. ויתכן לפרש שלש שנים על כל שמיטה ויאמרו כן בעבור חסרון הספיחים של שנה שמינית אף אם יש בידם מן הישן ובמקום הספיחים הבטיחם שתעשה התבואה על שנה יתירה למלאות חסרון הספיחים כדי שיאכלו וישבעו כשיהיה להם תבואה בריוח גדול ולא בצמצום.\n\n <b>כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו.</b> רז\"ל <small>(סוכה מ:)</small> דרשו כל סמיכות פרשיות אלו על העושה סחורה בפירות של שביעית שסופו לבא לידי עוני, ויש כדמות ראיה לזה מ\"ש וכי תמכרו ממכר כפל לשון מכירה לומר לך שממכר אחד גורר את חבירו כי תמכרו פירות שביעית אז מכירה זו גוררת ממכר מטלטלין לעמיתך, ואח\"כ שדהו, ואח\"כ עצמו, ואח\"כ לגר, כי כל אחד קשה משלפניו עיין בילקוט <small>(בהר כה תרסא)</small> ונראה כי שינוי הלשון שבכל פרשיות אלו מורה על זה כי במכירת מטלטלין לא הזכיר כי ימוך כי יכול להיות שלפעמים אדם מוכר מטלטליו אע\"פ שאינו מך מערכו כל כך אלא שהוא נצרך לזוזי, אבל מאחזתו אפילו מקצתה אינו מוכר עד כי ימוך אבל עדיין לא מטה ידו כל כך, ע\"כ הוסיף בלוקח בריבית כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך כתב לשון עמך על התמוטטות ולא על כי ימוך כי דבר זה גלוי עמך כי אזלת יד וככוחו אז אינו עתה, אבל מה שהוא מך עדיין אינו עמך כי עדיין לא תגלה חרפתו בקהל כי מך הוא, אבל במוכר עצמו שקשה מכולם אמר וכי ימוך אחיך עמך. כי כבר נגלה עמך עניו ומרודו ודוחקו מאחר שהוא מוכרח למכור עצמו, ובנמכר לגר שנגלה גם לגר כי מך הוא לכך אמר ומך אחיך עמו. ולפי זה צריכין אנו לומר שמיכה גרוע ממטה ידו, ושניהם כאחד גרועים מן אחת מהם, ועמך של מיכה גרוע מן עמך של מטה ידו, ועמו של גר גרוע מכולם.\n\n <b>אל תקח מאתו נשך ותרבית.</b> מה שנאמר אל תקח מאתו משמע אבל מעשיר מותר ליקח, וכן בפר' משפטים <small>(כב כד)</small> נאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו' לא תשימון עליו נשך. לכך כתבה התורה במשנה תורה <small>(כג כא)</small> לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. כל שהוא אחיך לא תשיך לו ואע\"פ שהלוה מרויח בזה, וזיל בתר טעמא כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא אבל הנותן בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו. ומה שגם הלוה עובר בלאו לפי שהוא מחטיא את המלוה ומסירו מן מדת הבטחון כנודע מדבר המלוים בריבית שרובם מקטני אמנה ואבירי לב הרחוקים מצדקה, מצד כי אין בטחונם בה'. ומה שמותר ליתן בריבית לעכו\"ם לפי שכל עכו\"ם חזקתו שהוא אלם וגזלן אפילו אם הוא כבוש תחת ידך מ\"מ דרכו לבא בעקיפין, ואפילו אם ערבונו בידו לעולם אינו בטוח לא בקרן ולא בריוח וע\"כ תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו וזה טעם איסור הריבית בכל מקום. ומה שהזכיר העני דבר הכתוב בהווה כי סתם עני מוכרח ליקח בהלוואה, ועוד שסד\"א שאם הלוה עני אינו עובר כי ההכרח הביאו לזה קמ\"ל שאפילו הלוה העני עובר בלא תשימון. וע\"כ נסמכה מצוה זו לפרשת השמיטה כי גם טעם השמיטה הוא כדי שנשים בטחונינו בה'.\n\n <b>והזכיר לשון נשך, ומרבית,</b> כי אצל הלוה נקרא נשך כי הריבית דומה לנחש עלי דרך הנושך בעקבו הנותן שריטה קטנה והולך ומבצבץ ונופח עד קדקדו ומתחילה אינו ניכר עד עלות חמתו לאין מרפא, ואצל המלוה נקרא תרבית שמרבה הונו ורכושו לפי דמיונו אבל באמת שלסוף נכסיו מתמוטטין ונראה שמטעם זה לא הזכיר בכל הפרשה זו לשון ומטה ידו, כי אם בזו הפרשה כי בא להזהיר את המלוה שלא ימוט כדרך שמטה ידו של זה פן תשוה לו גם אתה בהתמוטטות, כי דווקא מי שכספו לא נתן בנשך לא ימוט אבל אם תתן אז תשוה לו גם אתה כי נכסיך מתמוטטין ואינן עולין אם תחשוב להרבות הונך בנשך ותרבית, ומטעם הזה נאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. לא הזכיר לשון לו אצל המרבית כמו שהזכיר אצל הנשך לפי שהנשך לבד לו ללוה אבל המרבית אינו לו ללוה אלא למלוה, וע\"כ הזכיר אצל התרבית אכלך ולא אצל הנשך לפי שהמלוה חושב להרבות הונו ומאכלו כי לשון אכלך אינו שייך כי אם על המלוה החושב לאכול מן הריבית, ולשון נשך שייך יותר בכסף כי אין דרך העולם ליתן סאה חיטין על מנת שיוסיף לו קב קב בכל שבוע אלא בבת אחת קוצב לו ליתן חמשת סאה בעד ארבע ואם כן מרגיש הוא חסרונו מיד, ואינו דומה לנחש הנושך שריטה קטנה אבל בכסף המנהג להוסיף פרוטה בכל שבוע והוא דבר שאינו מרגיש בו. ואמר וחי אחיך עמך. כי גם אתה חיה תחיה לפי שנאמר ביחזקאל <small>(יח יג)</small> בנשך נתן וגו' וחי לא יחיה. לפי שקפח פרנסתו של זה דומה כאילו המיתו על כן גם הוא חיה לא יחיה, אבל המסייע למחייתו דין הוא שחיה יחיה גם הוא לכך נאמר וחי אחיך עמך.\n\n <b>אחרי נמכר גאולה תהיה לו.</b> וכי סלקא דעתך שיגאלו קודם שהוא נמכר מה ת\"ל אחרי נמכר, כי יש לומר מדקאמר לא ירדנו בפרך לעיניך סד\"א שזה עיקר הטעם לגאולתו, ואם כן אמתין עד שאראה הנהגתו עמו אם ירדנו או לא. קמ\"ל שתיכף אחרי שנמכר אף על פי שלא עבד בו עדיין חייב אתה לגאלו כדי שלא ילמד ממעשיו ויאמר הואיל ורבי מגלה עריות, ועובד עבודה זרה, ומחלל שבת, אף אני כמותו. ואם נאמר שכל אחרי מופלג, נקט אחרי לרבותא שאפילו אם כבר היה אצלו שנים רבות וראית שאינו רודהו בפרך מכל מקום חייב אתה לגאלו כדי שלא ילמוד ממעשיו.\n\n\n <b>אם בחקותי תלכו וגו'.</b> פירש רש\"י שתהיו עמלים בתורה כו' אע\"פ שרש\"י הכריח זה מן יתור הפסוקים שהרי קיום המצות כבר אמור כו', מ\"מ גם מצד הלשון הדבר צריך ביאור. והוא, שדעתו לעשות שלשה חלוקות בפסוק זה אשר כנגדם אמר שלשה פעמים ונתתי. בפרשה ראשונה אמר אם בחקותי תלכו. על העמל בתורה וקובע עתים לתורה חק ולא יעבור ועל זה אמר לשון בחקותי, כי אין כוונתו על מצות החקיות כי לא מצינו בהם בכל התורה לשון הליכה כי לא נאמר בכל התורה לכו בחקותי, ש\"מ שהליכה זו מדברת בדבר שאין הקב\"? מצוה עליו זולת שהאדם מעצמו עושה כן ובעל כרחך תפרשו על הדבר שהאדם פועל בטבע כי מצד ההרגל נעשה הדבר לטבע שני, ולא יצדק זה כי אם בקובע חקים ועתים לתורה והוא מרגיל עצמו לבא לבית המדרש בעת ידוע עד שנעשה הדבר לטבע אצל הרגלים. וזה כדעת המדרש <small>(רבה לה א)</small> האומר אם בחקותי תלכו. הה\"ד <small>(תהלים קיט נט)</small> חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותך. אמר דוד לפני הקב\"ה רבש\"ע בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי מדרשות כו', ואין זה כי אם מצד שהיה קובע עתים לתורה חק ולא יעבור עד שרגלוהי אינון ערבין להוליכו לבתי מדרשות בלא כוונה כי כבר הורגלו בכך. ועל כן לא היה מקום לצוות זה אל האדם כי על הדבר הנעשה בלא כוונה לא יפול עליו ציווי כי אין ציווי לרגלים, אלא מדבר באם שכך קרה שקבע עתים לתורה עד שבאותו עת ילכו רגליו מעצמם באותו עת אשר נקרא חק, ועל זה אמר אם בחקותי תלכו. וכנגד זה אמר ונתתי גשמיכם בעתם. כי כנגד הקובע עתים לתורה אמר שזה שכרו שיבאו הגשמים בעתם וכארז\"ל <small>(תענית ז:)</small> אין הגשמים נעצרים כי אם בעון ביטול תורה שנאמר <small>(קהלת י יח)</small> בעצלתים ימך המקרה.\n\n <b>ואולי שמטעם זה נאמר במתן תורה.</b> אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני <small>(תהלים סח ט)</small> להורות שבזכות לימוד התורה שמן השמים, ירד הגשם מן השמים, כי אם אין תורה אין קמח <small>(אבות ג כא)</small> ובזכות החק דהיינו קביעות עתים לתורה ירדו הגשמים בעתם, ומה שאמר ואת מצותי תשמרו. היינו התכלית היוצא מן הלימוד כי הוא המביא לידי שמירת המצות לא תעשה ועשה ועל מצות לא תעשה אמר ואת מצותי תשמרו. כי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, <small>(עירובין צו.)</small> ועשיתם אותם. היינו מצות עשה, ומדלא קאמר תשמרו ועשיתם. למה ליה למכתב אותם ש\"מ שרצה לומר שמצות צריכות כונה כי זה המכוון מן מלת אותם.\n\n <b>ואחר כך פרט שכר של כל אחד מאלו הג',</b> כנגד תלמוד תורה הרמוז באם בחקותי תלכו אמר ונתתי גשמיכם בעתם לא אמר סתם גשמים לפי שעכשיו לא רצה ליעד שכר התלמוד תורה שזה הדבר כבר ידוע שהגשמים יורדין בזכות התורה וכבר המה גשמיכם, זולת שעכשיו נוסף דבר שאותן גשמים שהם כבר גשמיכם ומיועדים לכם עכשיו אתן אותם בעתם בזכות אם בחקותי תלכו. ובדרך שנתבאר. ונתנה הארץ יבולה. כי אם יש תורה יש קמח, ואין פירוש יבולה מה שאתה מוביל לה כדרך שפירש\"י על פסוק ולא תתן ארצכם את יבולה, דאם כן מאי רבותיה, אלא לקמן דרש רש\"י מן יתור לשון של את כי כל את לרבות בא ומרבה שאפילו מה שאתה מוביל לה לא תתן, אבל כאן לא נאמר את ואם כן הכל בכלל יבולה ור\"ל מה שדרכה להוביל לך לביתך, דאם לא כן למה לא נאמר כאן את כמו לקמן אלא כאן פירושו מה שדרכה להוביל ולקמן מייתור של את דרשינן אף מה שאתה מוביל לה. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע. לא נאמר בו לכם כי הלחם מן המוכרחות יהיה לכם אבל היין מן המותרות אינו לכם להנאתכם כי אם לשם מצוה יהיה. ואכלתם לחמכם לשובע. למ\"ד של לשובע מורה שלא יאכל עד שישבע לגמרי אלא יפחות מכדי שביעתו קצת כדרך שאמרו הרופאים באופן שיהיה קרוב לבא לידי שביעה. וישבתם לבטח בארצכם. למ\"ד של לבטח מורה שהשביעה גורמת אל הבטח כמ\"ש <small>(תהלים קמז יד)</small> השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ורז\"ל <small>(ב\"מ נט.)</small> אמרו כד משלם שערא מכדא נקיש ואתי תיגרא.\n\n <b>ואחר כך יעד שכר של ואת מצותי תשמרו.</b> דהיינו מצות לא תעשה ואמר ונתתי שלום בארץ על דרך ארז\"ל <small>(דב\"ר ד ד)</small> שמור נרי שבידך ואני אשמור נרך שבידי, וסתם שמירה היא לבלתי עשות דבר רע המזיק ואם תהיה נשמר שלא לעשות הדברים המזיקים לך גם אני אשמור נרך מכל דבר מזיק, ויהי נא שלום בחילך. וחרב לא תעבור וגו'. מפני שכל שמירת מצות לא תעשה הוא בשב ואל תעשה כך השמירה מן החרב וחיה רעה הוא בשב ואל תעשה, לכך נאמר ונפלו לפניכם לחרב. ר\"ל אף על פי שתרדפם מכל מקום אין צורך לזה לרדפם בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה מעצמם יפלו אל החרב. ומ\"ש ורדפו מכם חמשה מאה וגו'. שאין החשבון מכוון אמרו המפרשים שמתחילה קודם שיכנס מורך בלבבם ירדפו חמשה מאה, ואחר זה שהאויבים רואים שחמשה ירדופו מאה אז יכנס מורך גדול בלב האויבים ויחלש כחם עד שמאה מכם רבבה ירדופו, ואחר כך יוסיף מורך גדול עליהם ונפלו אויביכם לפניכם מעצמם אפילו בלא רדיפה כלל.\n\n <b>ומן ונתתי משכני בתוככם.</b> התחיל לייעד שכר קיום מצות עשה הנעשים בידים ממש, ע\"כ אתן משכני דהיינו הבית המקדש כפירש\"י כי בו נאמר מקדש ה' כוננו ידיך כי הקדוש ברוך הוא בעצמו כוננו בידים ממש כמו שפירש רש\"י פרשת בשלח <small>(טו יז)</small> ולא תגעל נפשי אתכם. והוא לשון פליטה כפירוש רש\"י לא תחשבו כשאשרה שכינתי בבית המקדש שתהיו נדחים ונפלטים משם כי קצר המצע מהשתרע, מכל מקום אצמצם שכינתי ביניכם באופן שנדור יחד במדור אחד אף אם השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ולא תהיו נפלטים משם. וי\"א ונתתי משכני בתוככם ממש, ולא תחשבו שכאשר תראה נפשי אשר נתתי בכם את השכינה תגעל אתכם ותחשוק להתדבק בשכינה, על כן אמר ולא תגעל נפשי אתכם ובסמוך יתבאר בדרך אחר.\n\n <b>והקימותי את בריתי אתכם. ואכלתם ישן נושן.</b> ברית היו צריכין על התבואה של שנת השמיטה והיובל שלא תרקב כדרך שפירש רש\"י על הברית של נח <small>(בראשית ו יח)</small> לכך נאמר ואכלתם ישן נושן משני שנים.\n\n <b>ועל צד הרמז אמר,</b> אע\"פ שיקרה בזמן מן הזמנים שאכרות עמכם ברית חדשה מ\"מ גם הברית הישן לא תופר אלא יהיה טפל והברית חדשה עיקר, וישן מפני החדש תוציאו כמ\"ש <small>(ירמיה כג ז-ח)</small> ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה, מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא, מכל הארצות. וארז\"ל <small>(ברכות יב:)</small> לא שתעקר יציאת מצרים לגמרי אלא יהיה טפל וקיבוץ גליות עיקר, כי ניסי מצרים יהיו טפל אל הנסים הגדולים אשר יעשה ה' לעתיד כשיכרות ברית חדשה עם ישראל, ובזה מיושב משמעות הכתוב שנראו דבריו כסותרים זה את זה שאמר ואכלתם ישן נושן. ואח\"כ אמר וישן מפני חדש תוציאו. כי וישן משמע שקודם שנעשה ישן נושן תוציאו,\n\n <b>ובעבור שהזכיר רמז על הגאולה ועל התמורה,</b> חזר והזכיר רמז שלא יכלו ישראל באורך הגלות באמרו ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם כי משכן היינו משכן העדות שנקרא משכן לפי שנתמשכן בעונם של ישראל ובנוהג שבעולם שכל מי שיש לו ליתן משכון בחובו אין הבעל חוב גובה נפשות, כך נתן ה' לישראל המשכן כדי למשכנו אם יחטאו ויכלה חמתו בעצים ואבנים ועל ידי שיהיה לו מקום לגבות חובו במקרקעי לא תגעל נפשי אתכם. ר\"ל לא אצטרך לקבע את קובעיו נפש <small>(ע\"פ משלי כב כג)</small> ומה שנאמר בקללות וגעלה נפשי אתכם. היינו שאם גם אחר החורבן לא תקחו מוסר שהרי נאמר תחילה ושברתי גאון עוזכם. פירש\"י זה בית המקדש, ואחר כך כתיב ואם בזאת לא תשמעו לי וגו'. ועל זה אמר אחר שכבר חרב גאון עוזכם ושוב אין לי מקום לגבות חובי כי אם מן הנפשות על כן נאמר וגעלה נפשי אתכם. ומ\"ש לא מאסתים ולא געלתים לכלותם <small>(כו מד)</small> היינו דווקא גיעול של כליון לא יגעלם אבל סתם גיעול נפשות יהיה אם גם אחר החורבן לא יוסרו.\n\n <b>והתהלכתי בתוככם.</b> פירש\"י אטייל עמכם בגן עדן כו', דעתו לסלק מעל תורתינו הקדושה כל טוען ומערער האומר יש לי מקום ללון ולומר מאחר שלא נזכר בתורה עיקר השכר לנשמה, אם כן ודאי אין כח במצות אלו להנחיל עושיהם השכר הנפשי לעולם הבא, ותכלית עשייתם אינו כי אם לקבל השכר בעולם הזה האחוז בחבלי בוז וכבר נתעוררו על ספק זה שלמים וכן רבים ובאו בהיתר ספק זה שבעה דעות זכרם מהרי\"א בחבורו והאריך בהם, ואני באתי לקצר בכל היכולת ולסדרם פה כדי להסתים פי דוברי עתק על תורתינו הקדושה.\n\n <b>הדעה האחת, הוא דעת הרמב\"ם,</b> שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש עיין בספר המדע <small>(הלכות תשובה ט א)</small>.\n\n <b>הדעה השניה, הוא דעת הראב\"ע,</b> בפר' האזינו <small>(לב לט)</small> וז\"ל ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא עכ\"ל. ודעתו לפי שקשה לצייר אותו שכר כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם.\n\n <b>הדעה השלישית, הוא דעת רבינו בחיי הזקן,</b> זכרו הראב\"ע פר' האזינו ונטה לדבריו וגם הרמב\"ן נטה לדעה זו והוא, שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ברוך הוא, אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא, ואחר שמצינו בתורה עונש כרת אל הנפש החוטאת שתהיה נכרתת ממקום חוצבה מזה יש ללמוד שאם לא תחטא שתשוב אל מלונה אל מקום אשר היה שם אהלה בתחילה, ונראה שעל זה נאמר <small>(תהלים לז לד)</small> קוה אל ה' וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה. רצה לומר באותו כרת המיועדת בתורה לרשעים תראה כי יש שכר נפשי שירוממך ה' לרשת ארץ החיים כי תעלה הנפש למקום חוצבה מדאיצטריך להכרית נפש הרשעים משם.\n\n <b>הדעה הרביעית היא,</b> לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השם יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון רצה הקדוש ברוך הוא לאמת פנת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו, ועיקר דעת הזה הוא דעת רבינו ניסים בפר' בראשית ושרשה בספר הכוזרי <small>(מאמר ראשון קד-קו)</small> כשאמר הכוזרי אל החבר רואה אני שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודיכם, השיבו החבר אבל הם כלם לאחר המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיעיד החוש עליהם, אמר הכוזרי ולא ראיתי אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותה מהרה, אבל אם היה בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ורוב עצבונו היה בוחר בזה עכ\"ל. וזה באמת תשובה נצחת לומר שיעדה התורה הדבר אשר בו האדם חפץ מאד.\n\n <b>הדעה החמישית היא,</b> שקודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקדוש ברוך הוא התורה ומנעם מן אותן עבודות הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו. וזה דעת רב סעדיה בספר האמונות אשר לו וגם בספר מורה נבוכים חלק ג'.\n\n <b>הדעה הששית היא,</b> שמאחר שנאמר והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר, הנה כל מה שיעדו הדתות המזויפות אחר המות יעדה התורה לנו גם בחיי העולם הזה והנבואה המצויה בינינו תוכיח וזו הדעה תמצא גם כן בתשובת החבר למלך הכוזר בסוף מאמר א' מספרו והחזיק בדעה זו רבינו ניסים בדרש החדש.\n\n <b>הדעה השביעית היא,</b> שכל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה כי העולם נידון אחר רובו ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על פי מעשיו, ונרמזו במצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן לכל איש מישראל, ודעה זו היא בספר עקרים וברמב\"ן פרשת עקב <small>(יא יג)</small> בפסוק בכל לבבכם עיין שם. בשבעה דרכים אלו ינוסו הדוברות עתק על תורתינו הקדושה, מלבד מה שראינו בעינינו כמה גדלה חיבת ה' אל אבותינו אברהם יצחק ויעקב. ואילו היתה הצלחתם בעולם הזה סוף הצלחתם אם כן מה יתרון היה לאברהם על נמרוד הרשע כי זה מלך בכיפה ואברהם היה נע ונד כל הימים מתהלך מאהל אל אהל מגוי אל גוי, וכן יצחק ויעקב לא ידענו מה היה להם מן השכר האמיתי כי אם זה השכר המיועד לזרעם הוא סוף שכרם מה כשרון לבעליו כי אחרי מותם ינחלו זרעם את הארץ והמה יצאו מן העולם ריקם מכל עמלם, ואפילו לישראל נוחלי הארץ מה יתרון להם אפילו בזמן השלוה על כל מלכי הארץ אשר צלחו ומלכו בעולם כמותם ומקצתם יותר מהמה, אין זה כי אם שרב טוב הצפון לצדיקים הוא חלקם ונחלתם של האבות ושל כל תולדותיהם כיוצא בהם כי תורה אחת לכלם.\n\n <b>שבע על חטאתיכם.</b> יש להתבונן שלשה פעמים אמר על חטאתיכם ופעם אחת הכניס בינתים שבע כחטאתיכם, ויש ג\"כ שנוי לשון בארבע מקומות אלו ובודאי שלא היו על צד הקרי ונראה שמתחילה אמר שבע על חטאתיכם כנגד שבע עונות שמנה רש\"י ואמר שלא יהיה הפורעניות מכוונין מדה כנגד מדה לפי שכל מין במינו דבק יותר מן מין בשאינו מינו, על כן לא רצה ה' בחמלתו שתהיה המכה ממין החטא כדי שלא תדבק בהם המכה בחזקה כשימצא מין את מינו. אמנם אחר כך אמר אם תלכו עמי קרי. ותאמרו שודאי מקרה הוא לכם ולא יד ה' עשתה זאת מצד שאתם רואין שאין המכות ממין החטא ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם. מכוון מדה כנגד מדה למען תאמינו כי אין ערוד ממית אלא החטא ממית. <small>(ברכות לג.)</small> ואם באלה לא תוסרו שתעיזו פניכם לומר על כל פנים שמקרה הוא לכם ולא יועיל זה שראיתי לכוון המכות אל חטאתיכם, אז והלכתי אף אני עמכם בקרי. לפי שעד עכשיו עדיין לא עזבתי אתכם למקרים ויסרתי אתכם בעצמי כאשר ייסר איש את בנו אבל מאחר שהן כל אלה יפעל אל פעמים <small>(איוב לג כט)</small> ולא יועיל מעתה אעזוב אתכם אל הקרי ואז יהיו בהכרח המכות שבע על חטאתיכם. ולא כחטאתיכם כי אין המקרה פועל בהשגחה לכוין המכות כנגד החטאים, ומספר שבע גם כן אינו בהשגחה רק אם כל שבעה כוכבי לכת הפועלים במקרה יפעלו בכם הרעות על כן יהיו במספר שבעה. ומה שנאמר והכתי אתכם גם אני אין זה מכה בפועל ממש אלא זו המכה משלי היא שאעזוב אתכם למקרי הזמן והמה יפעלו בכם הרעות בלי חמלה כי אין במקרה חמלה. אבל מכל מקום הדבר עדיין בספק כי שמא המקרה יפעל בהם הטובות ולא מילתא דפסיקא הוא, לכך אמר ואם בזאת לא תשמעו לי. ותאמרו על כל פנים כי מקרה הוא לכם והלכתי עמכם בחמת קרי הוסיף בחמת כי אדע לכוין השעה כשהמערכה בחימה עזה שפוכה ובאותו זמן אמליך אותה עליכם ואז תפעל בכם הרעות ודאי בלי ספק.\n\n <b>ונתתי את שמיכם כברזל וארצכם כנחשה.</b> ומשה אמר בהפך זה שמיכם כנחשה וארצכם כברזל <small>(דברים כח כג)</small> לפי שרוב המפרשים הסכימו שכל תוכחה זו כנגד חורבן בית ראשון, ושבפר' כי תבא כנגד חורבן בית שני, וידוע שהברזל קשה מן הנחשת ובבית ראשון היה עיקר חטאם לשמים על ידי שעבדו לכוכבים ומזלות כמו שנאמר <small>(ירמיה מד יח)</small> ומן אז חדלנו לקטר למלאכת השמים. על כן יהיו השמים קשים להם מן הארץ כמו שנאמר <small>(איוב כ כז)</small> יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. כי גם השחיתו דרכם על הארץ. אבל בבית שני לא עבדו עבודה זרה והיתה עיקר רעתם בארץ על ידי שנאת חנם ומריבה שהיתה ביניהם ותשחת הארץ כמו בדור המבול, על כן תהיה הארץ קשה להם יותר מן השמים.\n\n <b>ורדף אתכם קול עלה נדף. </b>הדא הוא דכתיב וכשלו איש באחיו כי זה מדבר בפירוד לבבות המצוי בישראל יותר מבכל האומות כמו שנאמר ואתכם אזרה בגוים. כמזרה שאין אחת דבוקה בחברתה כך ישראל גם בהיותם בארץ אויביהם הם מפורדים איש מעל אחיו אף על פי שמדרך הגולים לנחם זה את זה, אבל ישראל אינם כך שהם מפוזרים ומפורדים אף בהיותם בגולה וכל אחד דוחף את חבירו בחזקת היד ומבקש להדיחו ממצבו להתגולל ולהתנפל עליו כקללת אחיה השילוני שנאמר <small>(מלכים א' יד טו)</small> והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים. כי כל קנה נדחה ומתנודד מפני הרוח הנושב בו ונוסף על דחיפת הרוח כל קנה דוחף את חבירו, נמצא שכל קנה נדחה שני פעמים אחד מפני הרוח שנית מפני קנה חבירו הדוחה הסמוך לו וכן מאחד לחבירו עד שכולם כשלו ונפלו, כך כל איש מישראל נהדף מן הרוח דהיינו מן המלכיות כנבואת דניאל שהמשיל כל ארבע מלכיות ברוח, לא ברוח ה' שנאמר <small>(דניאל ז ב)</small> וארו ד' רוחי שמיא מגיחן לימא רבא. ואולי שלימא רבה רמז לים סוף שבו קנה וסוף, וכוונתו אל ישראל כמשל הקנים שנוסף על דחיפת האומות את ישראל כל אחד דוחף את חבירו במהמורותיו, על כן המשילם כאן לעלה נדף כי העלה חלוש מאוד ונדף מחמת הרוח הנושב בו ואף על פי כן כל עלה דוחף את חבירו ומכה בו, כך כל איש מישראל בגלות דומה לעלה הנדף מפני רוח הנזכר ואף על פי כן הוא רודף אחר חבירו להכותו בשוט לשונו או כנגד האומות או בלשון הרע ברחוב היהודים דהיינו קול עלה, לכך נאמר מיד וכשלו איש באחיו.\n\n <b>ורמז עוד בעלה נדף,</b> לרוב שיחת חולין הנאמרים בלא אמת בכל רחובות קריה כדרך שנאמר <small>(תהלים א ג)</small> ועלהו לא יבול ודרשו רז\"ל <small>(סוכה כא:)</small> אלו שיחת חולין של תלמידי חכמים כו', כך כל איש מישראל נהדף ונרדף מן קול עלה דהיינו שיחת חולין של לשון הרע המשמיעים בחוץ קולם קול ענות, הקול קול עקב מלב על שכבי וערי <small>(סנהדרין כט:)</small> כי בעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי כי כל אחד שמח לאיד חבירו ותהיה בפיו כדבש למתוק אם ימצא מקום לדבר בגנות חבירו, וכמה נעלבים עובר עליהם כוס זה ואין אומר השב. ובדורינו מדה זו לבדה תספיק אריכת גלותינו.\n\n <b>והתודו את עונם וגו'.</b> מה שנאמר אחר הוידוי אף אני אלך עמם בקרי לפי שנאמר במעלם אשר מעלו בי. בי\"ת של במעלם משמע שהם מועלים והולכים כי היה לו לומר והתודו עונם ומעלם אלא שאע\"פ שמתודים ומודים שחטא זה גרם להם, מכל מקום הם מועלים והולכים עוד טומאתם בם כמנהג דורינו שהכל מודים שכמה עבירות ידועות מסבבות כל התלאה ואעפ\"כ אינן שבים מהם והרי הוידוי כטובל ושרץ בידו. וי\"א לפי שלא יתלו בעונם לבד כי יאמרו שאינן מספיקין להביא עליהם כל המכות הללו ויתלו גם בעון אבותם ע\"כ נאמר אף אני אלך עמם בקרי ואז ירצו בעונם ויתלו בעון עצמם ופירוש זה סתור ממה שאמר דניאל <small>(ט טז)</small> כי בחטאינו ובעונות אבותינו וגו'.\n\n <b>וזכרתי את בריתי יעקב וגו'.</b> מה שהזכיר האבות למפרע, לפי שבכל דור ודור אוכלין ישראל מן זכות האבות על כן הזכירם למפרע בדרך לא זו אף זו, דרך משל מי שיש לו ג' כיסים של מעות בכל אחד מאה זהובים ומתחיל לפזר מן כיס אחד בר\"ח ניסן, ומן השני בחודש אייר, ומן השלישי בסיון, פשיטא שימצא תמיד בכיס המאוחר יותר מבכיס המוקדם שכבר פזר ממנו ימים רבים, על כן אמר לא זו זכות יעקב המאוחר פשיטא שעדיין לא נאכל כל זכותו כי קרוב הוא, אלא אף בריתי יצחק שקדם ליעקב וזה ימים רבים לישראל שאוכלין מזכותו כי גם זרעו מיד ותיכף התחילו לאכול מזכותו סלקא דעתך אמינא שכבר נאכל תלמוד לומר ואף את בריתי יצחק, ולא זו יצחק אלא אפילו ברית אברהם שהוא ישן נושן מאד סלקא דעתך אמינא שכבר נאכל קא משמע לן ואף את בריתי אברהם שזכותו שמור לכל דור ודור.\n\n <b>והארץ אזכור. </b>כי יש לה מקום ללון ולומר, אם ישראל חטאו הנה הארץ מה פשעה כי מכות הארץ הם גפרית ומלח שריפה כל ארצה וגו' <small>(דברים כט כב)</small> וכתיב שם <small>(כט כג)</small> ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת. רצה לומר הארץ מה פשעה וחטאתה, וכן ארז\"ל <small>(נדרים פא.)</small> ששאלת על מה אבדה הארץ לא יוכלו הנביאים ומלאכי השרת לפרש כו' כמו שיתבאר לקמן פר' נצבים בע\"ה. לכך נאמר והארץ אזכור.\n\n <b>והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה.</b> כי מתחילה היתה תובעת עלבונה וביטול שמיטותיה ואחר שנעשה דין בחוטאים אז הארץ תעזב מהם ולא תהיה קובלת עוד על ביטול שבתותיה, ותרץ היינו תהיה מרוצה בדבר.\n\n <b>איש כי יפליא נדר וגו'.</b> סמך פר' זו לקללות לומר שישראל נודרים בעת צרה כיעקב שהיה נודר בעת צרה ליתן מעשר מכל, אבל לא כיעקב מכל וכל כי יעקב גם אחר שעברה הצרה לא סר מן הדרך הטוב, אבל לדורות זה דרכם כסל למו שנודרים בעת צרה ובעבור סופה צרה וצוקה הם מתחרטים ושבים לסורם וזה כמשל הקנה שקלל בו אחיה השילוני את ישראל <small>(מלכים א' יד טו)</small> כי הקנה הזה אינו נכנע כי אם בזמן שהרוח נושב בו וכנוח הרוח הוא חוזר ועומד בקומה זקופה כבראשונה, כך ישראל אינן נכנעים כי אם בזמן שהצרה משמשת וירא ישראל כי היתה הרוחה והכבד את לבו כי בסור המכריח ישובו לסורם, ומסכים לדברינו מה שפירש בעל הטורים <small>(כז א)</small> שכל מספר השקלים קמ\"ג כנגד קמ\"ג קללות שבתורת כהנים ובמשנה תורה <small>(עיין מדרש תדשא אוצר המדרשים ע' 480)</small>, וכי מפני שמספרם שוה נסמכו להדדי, אלא לומר לך שקמ\"ג קללות שבתוכחה גורמין נדרי קמ\"ג שקלים כי אין ישראל נודרים ליתן מן ממונם לשם ה' כי אם בשעה שהצרות מכריחין אותן, כמו שיתבאר בע\"ה לקמן פרשת וילך <small>(לא יז)</small> על פסוק והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות. שדרשו רז\"ל <small>(חגיגה ה.)</small> על המלוה לעני בשעת דחקו, ודרש זה רחוק לקבלו שכל הצרות לא יכריחום אל הוידוי כי אם צרה זו, על כן רצוני לפרש שזה מדבר במלוה לעני בבא הצרה דווקא דהיינו בשעת דחקו של המלוה כי הצרות דוחקין אותו לזה לידור נדרים לצדקה, וטעות של הנודר על זה האופן יתבאר בעזרת ה' לקמן פר' וילך, על כן סמך פרשת כי יפליא לפרשת התוכחה ודבר הכתוב בהווה. אבל כל מה שהאדם עושה בלא הכרח מרצון זהו נקרא יום רצון לה' <small>(ישעיה נח ה)</small> ויפק רצון מה' <small>(משלי ח לה)</small>.  <br>  <b>תם ספר ויקרא - בעזרת האל הגדול הגבור והנורא.</b>  ",
    "text": "“Should any person from you bring forward to the Lord an offering” - It begins in singular and finishes in plural “you shall bring forward your offering.”  Rashi’s interpretation that two people may donate an elevation offering in partnership does not satisfactorily address this verse and its neighbor, nor the beginning and the end, for we don’t know the limits of this idea [of partnership]. And it seems to me that the text wanted to warn all those bringing an offering to God not to stumble in the two ways that Cain and Abel stumbled, who were the first people to offer an offering.  For Cain stumbled in that he brought from the lesser and tawdry crops though he planted grain.  Those who err mortally needed to bring the life of an animal in exchange for their life.  And for [cases of] distress, the Holy One Blessed be He allowed for a poor person to bring a grain offering lacking life and offer it as if that person was offering an animal, as Rashi explains on the verse, “Should a person bring forward a grain offering” (Leviticus 2:1). Abel, even though he brought an offering from the choicest of his sheep, nevertheless, he did not do well either for the offering did not emerge from himself and he did not move quickly to do this commandment on his own accord.  Only after he saw Cain offer an offering did he become jealous of him and Abel from an offering as well to match him. <b>When a person brings.</b> God says, Who usually brings a meal-offering? A poor man. I consider it as if he has sacrificed his soul (<i>Menachos</i> 104b). For this reason it says in Parshas Tzav (6:9), It must be eaten as matzoh, the bread of poverty that represents a poor man who is lowly by nature, like the matzoh dough which does not rise. This provides a basis for explaining the verses order in this section: The first ones mentioned are the most prone to sin, because anyone who is wealthier or more honorable than others has a greater urge to sin. A proof of this is what it says, If (אשר) a leader sins (4:22); the expression אשר connotes certainty. This is because his leadership role makes him more prone to sin, since his urges are greater than others. Therefore, it mentions first the calf, which is usually brought by a rich man, and afterwards mentions sheep, then birds, and finally the meal-offering that is brought by the poorest of the poor. <b>It shall be that when he [realizes his] sin and incurs guilt.</b> No sinner considers himself guilty, for every man thinks he is doing the right thing. This is because he rationalizes his actions, imagining that the other fellow owes him money for some reason, or has wronged him in some other dealings, and he decides he has a right to take what was deposited by him for safe-keeping. Therefore, the Torah calls it ואשם — meaning, when he realizes his error and that he has wronged his fellow man and now recognizes he is guilty. He will then certainly set his heart on repentance and return the stolen object. He should not simply pay for the object, but rather should return the object itself.   <b>In his linen garment.</b> The Midrash interprets the verse: “It is the burntoffering (עולה) on its pyre” — anyone who is arrogant (= עולה) is judged with fire. That the עולה atones for arrogance is hinted in the verse (Yechezkel 20:32): “והעלה על רוחכם (lit. that which goes up upon your spirit).”  The Torah mentions ashes in this context because the rectification for arrogance is ashes, i.e., one should say, “I am dust and ashes,” like Avraham. This causes that he will be elevated to great heights, for anyone who lowers himself is lifted up by Hashem. Thus, the <i>kohein</i> making the atonement wears these two garments: The linen garment, according to his size, and not too big — to hint that one should not behave in a manner beyond his level. Secondly, the linen pants, which atone for the transgression of illicit relations, which he needs if he was arrogant, as Chazal said (<i>Sotah</i> 4b): Anyone who is arrogant is considered as if he transgressed all the illicit relations. The ashes are placed next to the altar, which represents humility. <b>It must be eaten as matzoh.</b> Hashem has given the <i>kohein</i> a portion from His fire-offerings. Consequently, he must eat it in the Courtyard which contains the altar, where Hashem’s portion is consumed. This teaches that atonement is achieved through the <i>kohein</i>’s eating of the offering just as it is achieved through its being burnt on the altar.   The <i>kohein</i>’s portion of the meal-offering is always matzoh, which has an aspect of holiness since it is devoid of leaven. Therefore it says, “It must be eaten as matzoh in a sacred place,” which emphasizes that since it is matzoh it must be in a holy place. The Torah compares the meal-offering to the sin-offering and guilt-offering and calls them “holy of holies” (v. 10), as they atone for sin. This is because a completely righteous man who never sinned is called holy, but a baal teshuvah who sinned and returned is called holy of holies, as Chazal said: “A completely righteous person cannot stand in the place where baalei teshuvah stand.” This is why matzoh needs to be eaten in a sacred place, because it is also holy of holies in that it lacks leaven, the symbol of the evil inclination that profanes a human being’s holiness.  <b>An earthenware vessel … must be broken.</b> The means of purifying vessels parallels the way of repentance. Earthenware vessels which have absorbed a lot of prohibited food cannot be purified through water and must be broken, but metal vessels that absorbed only a little can be purified with water. In the same way, some people have become habitual in transgressing and can be purified only by breaking their heart. Others, however, transgressed only a little and need only a slight rectification. Today, when we have no Beis HaMikdash, the way for the unlearned masses to achieve rectification is through breaking their heart, the vessel in which they ‘cooked up’ the sin. For the Torah scholar, though, rectification for any sin can be achieved through Torah study.  Thus, the Torah specified the laws of purifying vessels here concerning the sin-offering to teach that today, when there are no sacrifices, repentance parallels the purification of vessels. <b>And this is the law of the sacrifice of peace-offerings which one shall offer to the Lord:</b> It does not state <i>which one shall offer to the Lord</i> with any of the sacrifices besides the peace-offerings, which are desired without iniquity (alluding to Psalms 59:5) — since they are closer to the Lord than all of the sacrifices that come for a sin. And for that reason, it is written adjacently, <i>Whoever shall bring the sacrifice of his peace-offering to the Lord, he shall bring his offering to the Lord [...]. His hands shall bring the fire-offerings of the Lord</i> (Leviticus 7:29–-30). It mentioned, <i>to the Lord</i>, in all of [these verses], since, \"These are what I have desired,\" said the Lord (alluding to Jeremiah 9:23). And look to the right and see (alluding to Psalms 142:5) that it did not mention that the owner should bring the portion for the High One with his hands with any [other] sacrifice. Only [here] with the peace-offerings, his hands shall bring it. That is because anyone who bears the king's anger and wants to atone and to wipe away the anger from his face sends a gift before him with a messenger; in the way that Jacob said , <i>I will appease him with the gift that goes before me, and afterward I will see his face</i> (Genesis 32:20). But someone who brings the king a present as a favor and a show of honor would then bring his gift in his hands, by himself and not with a messenger. And that is the difference between the sin- and guilt-offerings that come from a sinful act, the burnt-offering that comes from a sinful thought, and the peace-offerings. For it is not fitting that his hands should bring those sacrifices which come to remove God's face of anger, may He be blessed, as it appears like brazenness towards the Heavens. Hence he sends them through the priests. But his hands do bring the peace-offerings, which are a favor and a present. <b>And some explain the verse,</b> <i>Whoever shall bring the sacrifice of his peace-offering to the Lord, he shall bring his offering to the Lord from his peace-offering</i> — that it is fitting that they should bless him and say, \"May it be [God's] will that all of his sacrifices that He bring to the Lord should be from his peace-offerings; not from sin-, guilt- and burnt-offerings.\" But with the burnt-offering, it states, <i>This is the law of the burnt-offering; it is the burnt-offering</i> (Leviticus 6:2). That is to say, it alone should he bring and not repeat his foolishness, to bring another burnt-offering for a sinful thought. Rather, he should only bring peace-offerings that contain peace between him and his Creator. <b>And from the angle of hinting (remez), it can certainly be explained as the five times that, \"This is the law,\" is mentioned in this parashah are</b> corresponding to the five books of the Torah. For one who occupies himself with them is as if he offered these five types of sacrifices: The burnt-offering, the meal-offering; the sin-offering; the guilt-offering and the peace-offerings. However the induction-offerings were only temporary and not for [all] the generations. And we find in the same way, five [mentions of], \"This is the law,\" in Parashat Metzora. For there too did our Rabbis, may their memory be blessed, say, \"What is the remedy for evil speech? If he is a Torah scholar, he should occupy himself with Torah, etc.\" (Arakhin 15b). And if so, the Torah rescues one from evil speech, which causes these five types of tzaraat. So one who occupies himself with the five books of the Torah is rescued from them. In the way that [Yitzchak Arama] explained in the Akeidah, that in each book, the punishment of the sin of speech is mentioned; so too is it with these sacrifices - one who occupies himself with it is similar to one who has offered these five types of sacrifices: <b>As one who occupies himself with the book of Genesis is similar to someone who offers a burnt-offering.</b> And that is, \"This is the law of the burnt-offering,\" since the law of the burnt-offering is explained there. As Abel offered a burnt-offering from the firstborn of his flock (Genesis 4:4). And likewise with Noah, it is written, <i>and he brought up burnt-offerings on the altar</i> (Genesis 8:20). And likewise, Abraham, <i>and he took the ram and sacrificed it as a burnt-offering instead of his son</i> (Genesis 22:13).  And likewise, Jacob, <i>and he offered sacrifices to the God of his father Isaac</i> (Genesis 46:1). <b>And one who occupies himself with the book of Exodus is as if he offers a meal-offering.</b> As all of the meal-offerings come as matzah (unleavened). And in this book, all the laws of matzah, its instruction and its connection to the Passover sacrifice – such that it is eaten with matzah – are all explained. And it is written, <i>You shall not offer the blood of My sacrifice with anything leavened</i> (Exodus 34:25).  <b>And one who occupies himself with the book of Leviticus is as if he offers a sin-offering.</b> Even though all of the sacrifices are explained in this book, the essence of the book is nevertheless the law of the sin-offering. For once the Jewish people sinned with the [golden] calf, which was the beginning of all the sins, God made space for sinners to be able to come to atonement by way of the sacrifice. And alongside this, all of the sacrifices were mentioned since there is an angle of sin in all of them except for the peace-offerings. <b>And one who occupies himself with the book of Numbers is as if he offers a guilt-offering.</b> As the entire law of the guilt-offering is stated in Parashat Nasso – <i>When a man or woman commits any wrong toward a fellow man, [...] and that person realizes his guilt, etc.</i> And even though the law of the guilt-offering was already stated in Parashat Vayikra (5:14), it is nevertheless repeated there for a matter that is added there, as Rashi explains there. If so, by way of learning this section with the thing that was added, the whole law of the guilt-offering is completed there. And one who occupies himself with the book of Deuteronomy is as if he offers a peace-offering. As in Parashat Ki Tavo, it states, You are to slaughter peace-offerings and eat there, etc. (Deuteronomy 27:7). And likewise in Parashat Re’eh – all of the laws of the peace-offerings, of lighter holiness, are stated there. As it is stated, and the blood of your sacrifices shall be spilled on the altar of the Lord your God and you shall eat the flesh (Deuteronomy 12:27). And the laws of the peace-offerings were completed there on account of the few things that were added to them. That is why these five [mentions of], \"This is the law of,\" are stated. Since one who occupies himself with each book has a great particular reward, as if he offered that type of sacrifice that is explained in that book. And the knowledgeable among the people will make the many understand (alluding to Daniel 11:33) this precious matter. For it is clear and correct.   <b>Through those that are near me I shall be sanctified.</b> Hashem keeps two extremes with the righteous: One is that He is more exact with the righteous than with their contemporaries, and the second is that He punishes them even for the slightest mistake. Thereby, when the righteous are punished, all those of lesser stature will formulate a <i>kal vechomer</i> — if they were punished, then we, of lesser stature, how much more so! If Hashem would punish an average man or if He would punish a righteous man only for a big sin, people would not be able to learn this <i>kal vechomer</i>. Moshe concluded that Hashem’s message could only reach everyone if Nodov and Avihu were greater than both Moshe and Aharon, as Rashi writes. For if not, those that were greater would say that no punishment will reach them, and only those of lesser stature would take the message to heart, and even those equal to them would not be reproved, as each one will mistakenly think he is greater than his fellow. Consequently, “in the presence of the <i>entire</i> people I will be glorified” can only be fulfilled through someone that everyone admits is the greatest of the generation. <b>Saying to them.</b> The phrase “to them” hints at a very precious matter; it comes to exclude the nations of the world, along the lines of what many commentators write about the reason for the forbidden foods. Some thought they are forbidden for the sake of physical health and healing, because these foods cause harmful fluids in the body; this is the reason favored by Ramban. However, this is not so. We know that all the nations of the world eat the flesh of the repulsive creatures and they are nonetheless healthy and fit.   It must be that these animals are prohibited because they affect the soul’s health; they make the pure soul repulsive and drive away the holy and pure spirit from a human being, causing an intellectual obtuseness and traits of cruelty; and so we find in the <i>Akeidah</i>. <b>For he chews his cud.</b> Why does the Torah always begin with their sign of purity first? The explanation is because their pure sign adds extra impurity to their impurity, as we find that Chazal compared Esov to a pig that sticks out its hoofs when it lies down to make it appear as if it is kosher, but its innards are full of deceit. This represents anyone whose inside is not like his outside, in the manner of the hypocrites … Therefore, the pig’s split hoof is a sign of impurity because the split hoof can deceive people and make it appear as if it is kosher. <b>The priest will atone for her, and she will become pure:</b> This atonement is for the ancient sin of Eve, which caused the pain of birth. And on account of that pain, perhaps [the woman who gave birth] threw out [angry] words towards the Heavens, saying, \"If this is so, why should I have conception, labor, and suffering?\" And the proof is from that which is written [in the previous verse]:  <i>and she will be purified from the source of her blood</i>. [Meaning,] from that source that brought the sin and the menstruation, and that is the sin of Eve. Also, the expression, \"her blood,\" can connote sin, as in the usage: <i>and their blood [guilt] is upon them</i> (Leviticus 20:27).   <b>Some say that this atonement is for the oath</b> that she swears at the time of childbirth that she will never again be with her husband (Niddah 31). For this reason, when she gives birth to a boy she [forgets her pain and] regrets making the oath quickly due to the great rejoicing [of the <i>bris</i>], and therefore her atonement comes sooner. When she gives birth to a female, however, she still has pain and does not regret quickly, so her atonement is delayed.     <b>He shall be brought to Aharon, the <i>kohein</i>.</b> His purification is only by means of a <i>kohein</i> because Aharon’s descendents have three good character traits that are the opposite of these: 1) The sin of <i>lashon hara</i> causes arguments and a separation between fellow men. Therefore he is healed by Aharon, who exemplifies the trait of peace, for Aharon was “a lover of peace who pursued peace.” 2) Similarly, the sin of haughtiness of spirit is rectified by Aharon who was extremely humble, as Chazal said: What is written concerning Moshe and Aharon is even greater than that which is written concerning Avraham, because by Avraham it says, “I am dust and ashes” whereas by Moshe and Aharon it says, “What are we?” 3) Also, Aharon did not have the negative character trait of lust for money, since the <i>kohanim</i> did not have an inheritance in the Land and only had what they were given from “Hashem’s Table” [the Divine Service in the Beis HaMikdash]. Therefore, they perfected the trait of being satisfied with little and were not at all close to the trait of miserliness, in which one’s entire goal is to amass huge sums of money. <b>His hair shall be grown long.</b> This is to atone for haughtiness of spirit, for he wanted to be the head over everyone else. His garments shall have a tear in them to atone for stinginess, because miserly people generally have torn and patched clothing. He must cover his head down to his upper lip to atone for the sin of the speech he spoke with his lips. He shall call out, “unclean, unclean,” for someone who besmirches others with his speech shall be called unclean as well, for [the reason he besmirched them is that] he certainly found his own faults in them.   <b>And this is [the meaning of] that which is written, \"This shall be the law of the one with <i>tzaraat</i> on the day of his purification\":</b> Since on the day when he rejuvenates a good heart within himself and takes on to repent - on that very day he will be brought against his will to the priest, to learn the path of the Lord from him. And the wording, \"and he shall be brought,\" is not talking about moving from one place to another, but is rather speaking about his heart moving from the evil path that he [was on] to the good path. And that is when he takes upon himself to approach the priest and to 'seek Torah from his mouth.' And about this, it stated, \"This shall be the law.\" And afterwards, once he has taken on to have pure thoughts and to be pure of eyes, not to see evilly; then (in the next verse), \"And the priest shall go out beyond the camp; and behold the scab has healed\" - [this refers to] that iniquity that caused him to have <i>tzaraat</i> - \"the <i>tzaraat</i>, from the one with <i>tzaraat</i>,\" from someone else (as he is no longer ill with it). So it cannot state, \"from the one struck.\" For behold, it is the iniquity that caused him [to do] his deeds. So it must say, \"from the one with <i>tzaraat</i>\" - to teach that the spiritual cure came to him from the angle that he had <i>tzaraat</i>. For it is the <i>tzaraat</i> that forced him to repentance. But the Holy One, blessed be He, nevertheless accepts his repentance, even though it was done out of necessity. And you will find the lack attached to such a repentance explained later [in] Parashat Vayelekh on the verse, \"and many evils and troubles will happen to them\" (Deuteronomy 31:17), see there. <b>When you will come.</b> Why does the Torah specify regarding the eruptions in houses, “when you will come into the land of Canaan” more than any of the rest of the eruptions?   The answer that seems closest to the truth to me is because the main reason [for <i>tzora’as</i> in houses] is stinginess, as the Sages said (Erachin 16a) based on (v. 35), “Whoever’s house it is, shall come” — “This is one who made the house exclusively for himself.” The reason Hashem gave him a house filled with all good things as an inheritance was to test him — would he give from the possessions of his house to others or not? For, “The silver is Mine, and the gold is Mine, says Hashem” (Chaggai 2:8). Anything that a man gives to others is not his own; in actuality, he is giving from the Divine Table. Therefore it says, “When you will come into the land of Canaan that I will give to you for a possession.” It is not by the power of their sword that they will inherit the Land, but rather: “The right hand of Hashem is exalted” — and that is what will give them the inheritance from the nations. There is no place for stinginess, to think that “My strength and the might of my hand that has accumulated this wealth for me” … Therefore, it is only logical that he should give of his possessions to the poor of his people, and if he does not, “I shall put the eruption of <i>tzora’as</i> in the house of the land of your possession.” This means to say, in the house that you consider to be your possession, as if you acquired it with the might of your hand.   <b>Who brought an [unauthorized] offering before Adonoy [בקרבתם לפני ה'].</b> This can be explained as, “In their closeness to Hashem,” for they were extremely close to Hashem. This is why Hashem was exact with them and judged them even for a slight indiscretion, as it says (Tehillim 50:3): “And around Him it storms furiously.” The closer one is to the King, the more careful one has to be with the King’s honor. <b>Before Hashem you will be purified.</b> Yom Kippur atones only for those who repent and Hashem obligates each man to purify himself from the sole of his foot to the top of his head from all impurity of iniquity before He atones for them. Therefore, it says, “Before Hashem you will be purified” — in the sense that “before” connotes “previous to” … It furthermore cautions about inner repentance in the heart, which is “before Hashem,” for a matter of the heart is revealed only to Hashem. We should not be like the hypocrites that fast and afflict themselves and pray exceedingly so that they will appear to be righteous, and they seem to be a pure generation in human eyes but they do not cleanse themselves from their inner filth. Therefore it says, “before Hashem you shall purify yourself”. <b>And our rabbis, may their memory be blessed, expounded</b>, it is specifically sins that are <i>before the Lord</i>, meaning between man and the Omnipresent, for which Yom Kippur atones, but not those between man and his fellow. That is why it is stated, <i>and for all the people of the congregation, he is to effect atonement</i> (Leviticus 16:33). That is to say, specifically when they become one grouping to serve God, shoulder to shoulder. Then the Holy One, blessed be He, accepts their repentance. But not at a time when their hearts are divided. And since it is the way of the world that they request forgiveness on Yom Kippur from one another but on the next day, they go back to their rebelliousness, that is why it stated, <i>And Moses congregated</i> (Exodus 35:1). On the day after Yom Kippur, he made them into a congregation, so that they should be like this all the days of the year. And since all matters of arguments come out of business affairs between a man and his fellow, that is why he judged the people on the day after Yom Kippur. And it was through this that they would be one congregation, such that each person come to his place in peace [alluding to Exodus 18:23]. And it is for that reason that this day is called the Sabbath of Sabbaths [<i>Shabbat Shabbaton</i>]. For the neutralization of business affairs and stillness is a great cause of peace. And it doubled the stillness [here], because every person has emotions and actions that are both external and internal. The external occur by way of the creative tools for each type of work, whereas the internal occur as a result of the fat and the blood that are excited by the wants of the desires. And on the Sabbath day, one only rests from the external. But on this holy day, he rests from both of them, since there is also no eating or drinking. That is why it is called the Sabbath of Sabbaths. <b>Do not defile yourselves in all these [ways].</b> This implies that they should not come to the extreme of evil that the land will be defiled in all these ways. However, afterwards (v. 26) it says they should not do <i>any</i> of the abominations, which implies that even with a few the land will be defiled. It seems that this is why it mentions two types of punishments — being expelled by the land and having their souls cut off. At first it warns that they should not defile themselves by doing all these, for in all these the nations defiled themselves. They reached the extreme that the land was defiled and He judged its iniquities upon it. The land became like a sick person that vomits, and it expelled its inhabitants. Its measure was filled, and the way of a full measure is to spill and expel its contents because it cannot contain more. Therefore, the Torah warns them that the same should not happen to you, for when a catastrophe comes it destroys the good with the bad. And thus they were exiled in “the exile of the craftsmen and the sentries” and that of Yirmiyahu. Afterwards it warns them, “You shall adhere to My statutes … and not do any of these abominations” — you should not do even some of them. All these abominations were done by the people of the land who came before you and they were punished by being expelled. However, if you will do some of them you will not be expelled; you will not be liable the punishment of being expelled, nevertheless, there is another punishment. And that is that “anyone who will do any of these abominations,” even some of them, although judgment does not require that the good and the bad be destroyed as one, nevertheless, at least, “their souls shall be cut off, those that do these things”.    <b>And you shall love your fellow:</b> Our Sages, may their memory be blessed, said that this is a great general principle in the Torah. And in Tractate Shabbat (31a), there is a story about a certain proselyte who said, \"Teach me the entire Torah while I stand on one foot.\" So Hillel taught him the verse, \"you shall love your fellow as yourself\" - what is hated to you, do not do to your fellow, and the rest is commentary, go and learn. And it would appear that this proselyte was a righteous convert and he was not mocking in jest to say that he teach him the entire Torah while he literally stood on one foot. Rather, he was certainly requesting that he truly organize all of the Torah’s commandments upon one foundation which is the one foot upon which all of the commandments stand. [This was] so that he not come to forgetfulness, which is common for a convert who did not learn anything about the Torah’s commandments from his youth. Hence he requested from him, that he give him a general principle that encompasses all of the Torah. And by way of a metaphor, he said, \"while I stand on one foot.\" And his intention was that he give him something said quickly in a brief expression - and this is both a foundation and one foot. So by remembering this general principle, he would remember all the commandments of God.  He taught him the verse, “You shall love your fellow as yourself” because the Sages said (Makos 24a): “Chabakuk came and stood them all upon one: ‘A righteous man will live in his faith.’” This does not contradict Hillel’s words, for all the Torah’s commandments are one of two types: One is the commandments between man and Hashem, and the foundation of them all is faith in Hashem. The second is the commandments between man and his fellow man, and the foundation of them all is, “You shall love your fellow as yourself” … On this foundation he stood up for him the commandments between man and his fellow man. Additionally, he taught him the end of the verse as well, “I am Adonoy,” which is the foundation upon which Chabakuk stood all the Torah’s commandments, that is, faith in Hashem. <b>The sons of Aharon.</b> Don’t we already know that the <i>kohanim</i> are the sons of Aharon? The answer is that Aharon was holy to Hashem; he was the source of the holiness of <i>kehunah</i>. Holiness was drawn from him to his sons as well. However, they were not like him in every way, because they were removed from the source. Therefore, Aharon, the source of holiness, was not permitted to become impure for any relative, even for his father or mother. Each Kohen Godol from his descendants resembles him in every way, because he receives the influence of holiness in essence from Hashem, as it is written (21:12), “For the crown of his Hashem’s anointing oil is upon him.” The sons of Aharon, however, who received holiness through Aharon, have two aspects: In and of themselves they have no holiness, but from the aspect of their being Aharon’s sons they do have holiness. Therefore, their laws are split: From the aspect of their portion of holiness they must not become impure for distant relatives, but since they are somewhat removed from the source of holiness they are permitted to become impure for close relatives. Therefore the Torah repeats the statement; the first statement was said to the <i>kohanim</i> the sons of Aharon, on the side that they are the sons of Aharon it is proper to command them: “Let him not defile himself with the dead.” The phrase, “And you shall say to them,” is a second command to the aspect of their essence, which does not have so much extra holiness. This is alluded to by the word <i>aleihem</i> [to them], as if they were not the sons of Aharon. Therefore, it is proper to command them, “except to his kin to whom he is closely related” — it is permitted for them to become impure for close relatives.     <b>For his mother and his father.</b> It leads with “his mother,” since his mother is not a descendant of Aharon, but [he may become impure for her] only from the aspect that she is like her husband himself, and this is a greater <i>chiddush</i> [novel idea]. Regarding the Kohen Godol, however, it says, “For his father and mother he shall not become impure,” it leads with “his father,” for this is the greater <i>chiddush</i>, since he is from the descendants of Aharon [and yet he still may not become impure]. Alternatively, this can be explained in the way of “not only this, but even this”: It is easier to hear that he should defile himself for his mother because she endured a lot of pain for him, in pregnancy, birth, and raising him, which is not so regarding the father … Furthermore, it is more certain that she is his mother than that he is his father … Additionally, a woman’s disgrace is greater than a man’s disgrace, and that is why it leads with “his mother.” This teaches us that if he has to take care of both of their bodies he is obligated to take care of his mother first. <b>And you shall bring a new meal-offering.</b> This is a symbol of the day of the Giving of the Torah, for the Torah must be new for a person every day as if he received it today at Har Sinai. The Torah did not mention explicitly that this is the day of the Giving of the Torah, and it did not mention that Rosh Hashanah is the Day of Judgment, either. There is one reason for both. The Torah did not want to limit the Giving of the Torah to one particular day, because every day of the year a person has to feel as if he received the Torah at Har Sinai on that day. The Sages said that the Torah is compared to a nursing woman’s breast — just as every time the infant wishes to nurse he finds a new taste, so too the Torah, every time someone thinks deeply into it he finds a new flavor. Therefore, it is appropriate we should feel every day as if today we received the Torah at Har Sinai. Therefore, the day of the Giving of the Torah is only revealed in the Torah by alluding to the new meal-offering, which teaches that the Torah is a new meal-offering every day.  <b>And there was chametz in the two breads, which is compared to the evil impulse.</b> For in the wording of our Rabbis, may their memory be blessed, [this impulse] is called the leavening in the dough (Berakhot 17a:2). For when the Torah is present, the evil impulse is not able to cause damage - as the Rabbis, may their memory be blessed, said (Kiddushin 30b), \"The Holy One, blessed be He, said, 'I have created the evil impulse, I have created an antidote for it\" which is the Torah. And were it not for the evil impulse, the Holy One, blessed be He, would not have brought down the Torah from the elevated beings to the lower beings. For it is with this argument that our teacher, Moshe, defeated the angels, when they said in front of the Holy One, blessed be He, \"You have a hidden treasure, etc. and you seek to give it to flesh and blood?\" So Moshe answered them, \"Is there an evil impulse among you, etc.\" (Shabbat 88b-89a). And he meant to say that there was a need to give the Torah to the lower beings, in order to give them an antidote for the evil impulse that is enmeshed in them, to fill their lackings. That is why, it is stated (Leviticus 23:17),  \"You shall bake them leavened.\" This is the reason why the Day of Judgment is not mentioned as well, so a person will not go in the stubbornness of his heart and acquire sins all year round, thinking that he will correct his deeds close to the day when Hashem sits on the Throne of Judgment. Rather, he should envision that each and every day Hashem sits on His Throne of Justice and examines His ledger. In this way all his days will be in repentance …    <b>And you shall rejoice before Hashem.</b> Their rejoicing is considered “before Hashem” only when they are united. Since the rejoicing is specifically on this festival, which is the season of gathering the harvest, the time when people are usually very happy, the Torah warns them that their rejoicing should only be before Hashem. It should not be like the merrymaking of worthless folk whose entire aim is (Yeshayahu 22:13): “And behold, joy and happiness, slaying cattle and slaughtering sheep, eating meat and drinking wine.” They cause an increase of arguments within the people of Israel. With a ‘rejoicing’ such as this the two Temples were destroyed and we were exiled, as it says (ibid. 55:12): “For with joy shall you go forth” … However, with <i>peace</i>, when we will be united and there will be peace among us, we will be brought to Eretz Yisrael. [Based on: “For with <i>joy</i> shall you go forth, and with <i>peace</i> shall you be brought”]. “The mountains and the hills” (ibid.) — refers to the highest level [of the Holy Chariot] — “and they were very high, and they were dreadful” (Yechezkel 1:18). “They shall burst into song before you” (Yeshayahu ibid.) — for the people of Israel will give precedence to every holy thing, as they should, and the young men will not jostle their elders as happened in the Sin of the Spies. “And all the trees of the field shall clap hands” (ibid.) — meaning: the four groups of Jews alluded to by the four species of the <i>lulav</i>, which come from the trees of the field. They will clap their hands to rejoice before Hashem. God said to Moses on Mt. Sinai: What is the connection between Shemittah and Mt. Sinai? etc. The meaning is that when Moses went up Mount Sinai after seven weeks, that Israel counted 49 days from Pesach to Shavuot, then that mountain was sanctified, and forbidden from ploughing and sowing on the 50th day, on which the Torah was given. And this is the length of time of the Jubilee, to call for liberty and freedom to all of Israel, freedom on the tablets, by means of the voice of the shofar of the giving of the Torah. At that moment God told Moses the matter of Shemittah and the Jubilee, saying that through the number 7 and the number 49 I am giving this holiness to all the land of Israel. For this has a similarity and connection with Mt. Sinai from the side of there being an air that makes people wise (B. Baba Batra 158b). And the Torah [in general] is not like the Torah of the land of Israel and Mt. Sinai. Therefore it was appropriate to give also to that land the holiness of Mount Sinai after the number 49 years, and thus with the number 7. Or in order to make a memorial of the standing at Sinai through the calling of liberty and the blowing of the shofar. This joins to all the other reasons that there is to this mitzvah. Therefore it was said on Mount Sinai, and this is the correct meaning. <b>The land shall be at rest.</b> There are differing opinions about the reason for this mitzvah. Many say that the reason the land should rest is so that it will continue to be fertile for planting, and this is the reason favored by Rambam in Moreh Nevuchim. However, many disagree with him. They say that if the Torah was concerned about the land becoming infertile, why should they be liable exile for not keeping <i>shemittoh</i>? Their punishment would be the natural consequence that the land becomes infertile. Furthermore, this is not “a Shabbos for Hashem” but rather for the land. Additionally, why does it say (26:34): “The land will then be appeased for its Shabbosos”? What does it have to gain that Israel will be exiled from it and non-Jews will settle there? They will work the land incessantly!  In order to resolve a number of fine details in the language of this <i>parshah</i> I would say that the reason for this mitzvah is to implant the character traits of faith and trust in Hashem in the people of Israel. Hashem was concerned that perhaps when they would come to the land they would work the soil in the natural way, and when they would be successful they would forget Hashem and remove their trust from Him. They would think that ‘their might and the power of their hand have made them this wealth,’ and the world goes along in its natural way. They would think that the land belongs to them; they are the masters and no one else. Therefore, Hashem took them out of the natural way altogether, for within six years the nations of the world plant their fields for two years and let one year lie fallow, so the land will not be weakened. However, Hashem said, “For six years you shall plant your field,” year after year, and I promise you that it will be more and more fertile and will not weaken. Also, there will be a miracle within a miracle. After having sown the fields for six years, if the sixth year would not be weaker, at least it would not be more fertile. But Hashem declares: On the contrary, in the sixth year it will be much more fertile, to the point where it says (v. 21): “I shall command My blessing to you in the sixth year and it will produce [enough] for three years”. That which it says, \"Do not take from him,\" implies that it is permitted to take from the wealthy. Likewise in Parshat Mishpatim (Exodus 22:24), it states, \"If you lend money to My people, to the poor among you... exact no interest from him.\" Hence the Torah wrote in Deuteronomy 23:21, \"Do not take interest from your brother\" - do not take interest from anyone who is your brother, and even though the borrower profits from it. For the main reason for the prohibition of interest is because it erodes the trait of trust [in God]. As anyone engaged in business has his eyes lifted towards God, since he is in doubt whether he will make a profit or not. But one who gives with interest has his profit known and designated. So he will rely on his surety and remove his heart from God. And that which the borrower also transgresses the negative commandment is because he causes the creditor to sin and erodes his trait of trust. This is known from [observing] those that lend with interest. As most of them have little faith, and are 'stubborn-hearted and distant from charity' because of their lack of trust in God. This is the reason for the prohibition of interest in every place... And it mentioned the word, \"interest (literally, bite),\" [as well as] \"increase\"; as it is called, \"bite,\" to the borrower, since it is is similar to [the bite of] a snake - in the way that if it bites his heel, it results in a small scratch; but it [then] proceeds to rise and swell to his skull. At first, it is not noticeable until its fever rises and cannot be cured. But to the creditor, it is called increase, as it increases his wealth and property... (1) And I will walk among you - the explanation of Rashi \"I will walk with you in Gan Eden\" - his idea is to remove from our holy Torah any and every claimant who says \"I have a place to rest\" by stating that there is no point in our Torah that affirms a reward for the soul, if so, the only force of mitzvot is to make one inherit the reward for a soul in the world to come, and the practical reality of doing mitzvot is to receive rewards in this world, this world tied up in disgrace. And many were already aroused to doubt - but here are seven different ideas of our sages, and I come to summarize and organize their opinions so as to stop up the mouths that say untruths about our holy Torah. The first opinion, Ramba\"m's, is that all these promises aren't (considered) the main reward, rather all that is mentioned here are things which remove challenges and obstacles that would prevent a person from serving the Holy One, meaning, if you observe My mitzvot I will remove from you everything that prevents, such as wars, sicknesses, hunger, grief so you will be ablt to serve God without any obstacle, but the essence of the reward is of the world to Come and it is not mentioned so a person would serve the Creator for its own sake, and not because of desire of reward or fear of punishment, see Sevefr Hamada (Mishneh Torah, Laws of Teshuvah 9:1) The second opinion is from Rabbi Avraham ben Ezra, in his commentary to parashat haazinu, and these are his words: \"according to my opinion the Torah was given to all and not to one individual, and the things about the World to Come cannot be understood even in its one thousandth, because it is very deep.\" And in his opinion, since it is hard to picture such a reward, since what is physical cannot grasp what is spiritual, the Torah concealed this very deep issue from the many due to their limited awareness. The third opinion is Rabbeinu Bechaye's. It is the same of the Ramban's, and this is that all the promises of the Torah are above Nature, since it is not a natural thing for rain to fall at the time when we do a mitzvah, and that rain should cease from the earth when we do not do the will of the Place, Blessed be. However, the soul going up to the place from which it was hewn is a natural thing to the soul and this is not a miracle, and the punishment of excision [karet] in the Torah is that it will be excised from the place it was hewn, and from this we can learn that if the soul does not sin, she returns to her lodge, to the place where her tent was at the beginning (Gen. 13:3) and it seems that on this it is written \"Look to the LORD and keep to His way, and He will raise you high that you may inherit the land; when the wicked are cut off, you shall see it\" (Ps. 37:34). Meaning, in that excision of the wicked, promised in the Torah, you will see that there is spiritual reward that God will raise you to inherit the land of the living, when the soul goes up to the place from which was hewn, since it is needed to cut off the souls of the evil ones from there. The fourth opinion - since in those days everyone was lying regarding the Holy Name's Providence, and were contending that everything that happens in the world is of necessity, and not of the will of the Creator, the Holy One wanted to prove that part of Providence is true through those promises, that eyes could see, that those who do the will of their Creator received good with all those goodnesses, and if the promise was spiritual they would still remain in this denial since the one who wants to lie could distance [oneself] from the end, and the essence of this opinion comes from Rabbeinu Nissim's commentary in the parsha of Bereshit and its root is in the Sefer Kuzari (Kuzari 1:110-112): \"The anticipations of other religions are grosser and more sensuous than yours\" and the friend explained \"But none of them are realized till after death, whilst during this life nothing points to them. The Kuzari: May be; I have never seen any one who believed in these promises desire their speedy fulfillment. On the contrary, if he could delay them a thousand years, and remain in the bonds of this life in spite of the hardship of this world, he would prefer it.\" And this is, in truth, the best explanation, that the Torah is promising something that a person really wants. The fifth opinion is that before receiving the Torah they were all idolaters and they did all sorts of specific rituals so as to continue the blessings for produce and bring rain on their time and all other bodily success, and when the Holy One of Blessing gave the Torah and prohibited those rituals, God wanted to assure them that through the keeping of the Torah they would receive those promises, and that through the idolatrous rituals they would lack all those, but the life in the world to come was not included in the promises because it was not assured through those rituals either. And this is the opinion of Rav Saadia Gaon, in the Book of Beliefs and Opinions, and also in the Guide for the Perplexed, third part. The sixth opinion is that after it says \"I will walk about in your midst\"(Lev. 26:12) and \"I will place My Mishkan among you\" (Lev. 26:11) this is the clinging of the Shechina on Israel, even in this world where the soul is entangled in the material, that the soul should cling to the Shechina after she is separated from the material, behold, every promise of the fake religions regarding what happens after death the Torah has promised us also in this life of this world, and the prophecy found with us also proves that, and this opinion you will find in the responses of the Friend to the King Kuzari at the end of the first dialogue in his book, and Rabbeinu Nissim also supported this opinion in a new explanation. The seventh opinion is that all the promises written in the Torah are for the nation in general, since the world is judged according to the majority, and the promise of rain, produce and peace and so on is for the whole people Israel as one, but the reward of the soul in the world to come is not included in the promises for the people in general, rather, it is to every individual, who will be judged according to that individual's deeds, and this is hinted in the mitzvot of honoring parents and in the sending away the mother bird, and this opinion is found in the Book of Principles (R. Joseph Albo) and in the commentary of the Ramban on parashat Ekev (Ramban on Deuteronomy 11:13) on the verse \"with all your heart and all your soul\" see there. And on those seven ways great words were said regarding our holy Torah, and so our own eyes see the greatness of the love of the Holy One for our patriarchs Avraham, Itzchak and Yaakov. And were their success in this world the end of their success, what would be the difference between Avraham and the evil Nimrod, who was a king in a domed castle, and Avraham just a wanderer from tent to tent and people to people, and also Yitzchak and Yaakov we have no idea what happened to them regarding the real reward, since this reward promised to their descendants is the end of their reward, what is the profit to the master that after their deaths their children will inherit the land, and they would take leave of this world empty despite all their efforts? What profit would be to them, even in a peaceful time in which all kings were successful and reigned in this world, and some even more than others, only if a great goodness comes to the righteous , which is their portion and the inheritance of the patriarchs, and of all their descendants, since there is only one Torah to all. <b>I will make your heavens like iron and your land like copper.</b> Moshe said the opposite (Devarim 28:23): “And the heavens above your head will be like copper and the earth that is beneath you, iron.” This is because most commentaries agree that this entire rebuke corresponds to the Destruction of the First Temple, and that of Parshas Ki Savo corresponds to the Destruction of the Second Temple. It is known that iron is harder than copper. In the First Temple period, their main sin was towards Heaven, through the worship of the stars and the constellations, as it says (Yirmiyahu 44:18), “But since we stopped burning incense to the queen of heaven.” Therefore, the heavens were as hard as iron, as it says (Iyov 20:27), “The heavens shall reveal his iniquity and the earth shall rise up against him.” During the Second Temple period, however, they did not worship idolatry. Their main evil was in the earth through baseless hatred and disputes among themselves, and the earth was destroyed as in the generation of the flood. Therefore, the earth was harder [like iron] than the heavens [like copper]. <b>The sound of a blown leaf will put them to flight.</b> This is what it says (v. 37): “They will stumble over one other.” This is speaking about discord, which is more common among the people of Israel than any other nation in the world. It says (v. 33): “I will scatter you among the nations.” Israel is scattered as by a winnowing fan, as when a person winnows barley with a fan, and not one of them (the barley grains) clings to the next; so too, the people of Israel are detached from one another even while in the land of their enemies. Although exiles usually console one another, the people of Israel are not that way, for they are scattered and separated even when they are in exile. Each one pushes his fellow man with a strong arm and seeks to depose him from his situation, to incriminate him and fall upon him. Achiyah the Shilonite cursed them in this fashion (Melachim I 14:15): “And Adonoy shall smite Israel as a reed sways in the water.” Each reed is pushed and sways from the wind blowing on it, and in addition to being blown by the wind, each reed pushes the other one. So too, each Jew is pushed by the wind, which refers to the kingdoms … and in addition to gentile nations’ pressure on the Jews, each Jew pushes his fellow into his pit. Therefore, they were compared here to a blown leaf, for the leaf is very fragile and blown around by the wind. Yet despite this, each leaf pushes the other one and hits against it. So too, the Jews strike one another with the whip of their tongue, either by informing against one another to the gentile nations, or with malicious slander in the Jewish neighborhood. The verse refers to this when it says, “the sound (voice) of a blown leaf.” Therefore, it says immediately after, “They will stumble over one other.”  This is a further allusion to the large amount of profane, false conversation spoken in all the neighborhood streets … for each one rejoices at his fellow man’s misfortune. If he finds the opportunity to speak maliciously about him it is as sweet as honey in his mouth … and in our generation this attribute alone is a sufficient reason for the length of our exile. <b>I will [then] remember My covenant.</b> It mentions the names of the forefathers here in reverse chronological order because in each generation the people of Israel rely on their forefathers’ merit. Therefore, it mentions them in reverse chronological order, in the style of “not only this, but even this” — not only in the merit of Yaakov who was the latest, and it is obvious that his merit has not yet been used up, but even “My covenant with Yitzchok” who preceded Yaakov, and for many years the people of Israel have already used his merit.   <b>And I will remember the land.</b> There is a place to judge favorably and say: If the people of Israel sinned, did Eretz Yisrael ever sin? And yet the land was afflicted (Devarim 29:22): “Sulfur and salt all its land was burnt”.",
    "book": "Kli Yakar on Leviticus",
    "format": "bulk_text",
    "complete": true
  },
  "downloaded_at": "2026-01-15T23:07:10.772234",
  "provider": "sefaria"
}